בנסיבות אלה, עמידה דווקנית על זכות זו, שהיא זכות גורפת, זמן קצר אחר החתימה על תנאי החשבון, הנה פעולה שלא בתום לב (לענין זה ראה: ג' נרקיס - מ' מור: "חובות החלות על הבנקים" (תל-אביב, 2002), עמודים 144-145 והאסמכתאות שם). אולם, טענה זו לא נטענה ולכן אין נדרשת הכרעה בעניין.

אף ההלכה בעניין זה ברורה, וכך נקבע בע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד לז(2) 673, 687: "..... "יתרון" זה של הבנק ליתן או לא ליתן הלוואה ללקוחו היה לו אף קודם כריתת החוזה בין הצדדים (ראה גם נרקיס ומור, שם, בעמוד 142 וכן ר' בן-אוליאל "דיני בנקאות" (ירושלים, 1996) בעמוד 345).

הבנק רשאי, לפי התפתחות העניינים העובדתית, לשקול אם להפסיק את מסגרת האשראי, אם לאו. בעשותו כן, עליו לפעול בסבירות ולא בשרירות (נרקיס ומור, שם, בעמוד 143).

יש לציין שישנן דעות הגורסות כי ניתן לראות את הסיטואציה של תביעת הלקוח, כסיטואציה נזיקית, אף על-פי שבדרך כלל תביעתו מנוסחת על מערכת חוזית. עקב כך, ניתן להחיל את הגנת האשם התורם (לדעות מסוג זה ראה נרקיס ומור, שם, בעמודים 116-119 והאסמכתאות שם).

כבר נפסק, כי חובת הזהירות המושגית של בנק עשויה לחול גם כלפי מי שאינם לקוחותיו, וכי יחסי הקרבה המקימים חובת זהירות תלויים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. (ג' נרקיס ומ' מור, חובות החלות על הבנקים, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, תל-אביב - 2002, עמ' 280.)

ההלכה הפסוקה קבעה כי בין הבנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות. במסגרת חובה זו : "הבנקים חייבים להשתמש בכוחותיהם לטובת הלקוחות. חובה זו אינה נהדפת מול אינטרס נגדי של הבנק. גם אם הבנק נקלע למצב של נאמנות כפולה, העשויה להתעורר באיזון אינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, נדרש הבנק לפעול תוך שמירה על אמות מידה של טוהר, יושר והגינות" ג. נרקיס, מ. מור, חובות החלות על הבנקים, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, כרך א' עמ' 242.

בספרם "חובות החלות על הבנקים" כותבים עו"ד ג' נרקיס ועו"ד מ' מור: "אין זה ברור מה מעמדם החוקי של נוהלים אלה. הם לא מצויים במישור היחסים שבין הבנק ללקוח. נעשה ניסיון להשתמש בנוהלים אלה, וההלכה קובעת כי הם מלמדים, כסטנדרט, על רשלנות או פעולות החורגות מפעילות סבירה. כלומר, מן הכללים נלמד מהו סטנדרט ההתנהגות הסביר " (כרך א' (תשס"ב-2002) עמ' 258). כלומר, הוראות המפקח על הבנקים הן, למעשה, מעין "מדריך", "מורה דרך" לתאגיד הבנקאי.

המערער טען כי לא היה מעורב ברכישת קרנות הנאמנות וכי לא ידע על הסיכון הטמון בהן. עמדתו נסתרה בעדותו שלו, מה גם שמדובר במערער שהינו סוכן ביטוח ואיש עסקים שהקים עם אחד אחר חברה כאשר "הכוונה הייתה לעסוק בהשקעות".... כך גם בדין לא ייחס בית המשפט משקל לחוות דעת המומחה ולטענה הסתמית בדבר התניית שירות בשירות שנטענה ללא כל תוכן ממשי. לענין אחרון זה ראו גלעד נרקיס ומירב מור "חובות החלות על הבנקים" כרך א' (2002) עמ' 44-50.