כאמור הוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות קובעת כי אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח, ומכאן לכאורה כי העמדת האשראי נתונה כולה לשקול דעתו הבלעדי של הבנק. ואולם, לצד שיקול-הדעת של הבנק הוא עדיין כפוף – לטעמי – למספר חובות כגון חובת תום-הלב בקיום חוזה וחובת האמון אשר גם מכוחם יש לבחון את התנהלותו בכל מקרה ומקרה.

לטעמי במסגרת ההחלטה בדבר הקצאת אשראי רשאי הבנק כמובן לשקול שיקולים דוגמת תזרים המזומנים של הלקוח, מחזור עסקי, טיבו של הלקוח, גובה האשראי המבוקש, הצפי לעתיד, היקפם וטיבם של הביטחונות, כל אלו מהווים שיקולים ראויים ב"מבחן הסבירות הבנקאית" כהגדרתו של כב' השופט עמית בפרשת טופז, ואולם אנסה להציע כי לא ניתן לקבוע כי לבנק קיים שיקול-דעת מוחלט ובלעדי ללא עוררין. בוודאי שהתנהגות ושיקולי הבנק כפופים למבחן בית-המשפט.

ניתן לייצר אנלוגיה מסויימת לעניין העמדת אשראי מהסוגיה של הפסקת אשראי או ביטולה של מסגרת אשראי קיימת. בעניין אחרון זה קיימת פסיקה ענפה לפיה חובה על הבנק לנהוג בזהירות, בתום-לב, לשמור ככל הניתן על עניינו של הלקוח, ובמיוחד כאשר קיימת עמדה חשובה של מלומדים המחייבת את הבנק להתייחס לאינטרס הלקוח כאינטרס המכריע, ולהעדיפו, גם על פני האינטרס שלו-עצמו (זאת כמובן במקרים מסוימים המצדיקים זאת)[1].

קושי משפטי נוסף, בדרך הילוכנו, הנו העובדה כי במועד זה – קודם לחתימה על הסכם עם הבנק – אין הסכם או כל קשר משפטי או אחר בין הבנק ללקוח המבקש אשראי. אנסה להציע פרדיגמה לפיה הגם ואין הסכם קונקרטי בין לקוח לבנק, קיים סוג של הסכם מכללא בין אזרחי המדינה לבין התאגידים הבנקאים, נוכח שליטתם הכמעט מוחלטת של אילו האחרונים ב "ברז האשראי".

אבקש להציע ולקרוא להסכם זה – "ההסכם השקוף". היינו הסכם שאיננו קיים עלי ספר אולם קיים כעננה מרחפת ומלווה את הצדדים נוכח יחסי הכוחות שבין האזרחים לתאגידים הבנקאיים.

ננסה לייצר קונסטרוקציה משפטית (ואולי אף חברתית) אשר במסגרתן ניתן יהיה לחייב את הבנק להעמיד אשראי בהעדר הנמקה סבירה והגיונית לאי מתן האשראי, כאשר בין השאר בקשת האשראי גובתה בביטחונות ראויים, וללקוח יש יכולת החזר כספי מוכחת ואמתית.

ובמילים אחרות: הבנק לא יהא רשאי לסרב באופן סתמי – ולא מנומק – לתת אשראי ללקוח סביר ונורמטיבי המציג בין השאר כושר החזר נאות ובטחונות מוצקים, כך גם הבנק יהיה חייב לבחון בתום-לב את האפשרות להעניק אשראי ללקוח שנמנה או היה נמנה בעבר על קבוצת מודרי האשראי וזאת כאשר לבנק אין סיכון לאשראי[2].

כעת נבחן את אותם העילות מכוחם, לדעתנו, ניתן לדרוש האמור מהבנק. נוכל לראות כי חובות אילו אינם חובות "עלי ספר" אלא מרביתם הם יציר הפסיקה אשר, הלכה צעד אחר צעד בהבינה את המצב הקיים, וקבעה נורמות התנהגות לאורן יש לבחון את התנהלות הבנק.

הבנק כגוף ציבורי וכסוכנות חברתית כעילה למתן אשראי

הבנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים ולכן הפסיקה בחרה להחיל עליהם חלקים מן המשפט הציבורי. הבנקים מוחזקים כגופים מקצועיים, ולקוחות נותנים אמון מיוחד בבנקים ובפקידיהם, אותם לקוחות סומכים על הבנקים  ועל צוותיהם מהמנהל הבכיר ועד לפקיד הזוטר[3] לפיכך מעמדו הייחודי של הבנק בחיי המסחר, מעורבותו העצומה בכלכלה, והידע הרב אשר מוחזק ברשותו, הביא לכך שהוטלה על הבנק חובת אמון מוגברת, כאשר אף בשל תכונות אלה, הוענק לבנק מעמד של גוף סמי ציבורי, והוא נחשב כיום  גם כ"סוכנות חברתית" בכל הקשור לחובות המוטלות עליו.

התפישה המתקדמת היא כי הבנק צריך לדאוג לאינטרס הלקוח ולפעול לטובתו ובשל כך יש לראות בבנק "סוכנות חברתית", קרי: נאמן ציבורי: גוף בעל מאפיינים ציבוריים, ובעל מעמד ציבורי, שחב חובת אמון לציבור בכללותו ולא רק ללקוחותיו. תפישה מתקדמת זו נמצאת בפסיקה במגוון מקומות,  כאשר בתי-המשפט פיתחו חובות נוספות הנגזרות מתפיסה זו ומחובת האמון של הבנק, ללא כל הסתייעות בחוק הבנקאות.

דוגמא נוספת עד כמה צעדה הפסיקה לכוון ההכרה בבנק כגורם מעין "ציבורי" היא כי הבנק צריך לדוגמה, להימנע מלחתום על הסדרי פשרה עם הלקוח שאינם מאוזנים והוגנים מבחינת התחייבויות הלקוח או התמורה שהוא מקבל. סוגיה זו מתיישבות עם ההבנה שהתגבשה בעידן המודרני, עוסקים במערכות יחסים נרחבות ומורכבות הרבה יותר של אינטראקציות כלכליות, חברתיות וציבוריות, שקיום רבות מהן אינו מבוסס כלל על חופש הבחירה החוזי במשמעותו הקלאסית, בית-המשפט העליון הדגיש כי מסוג זה ניתן לראות גם את מערכות היחסים החוזיות שמקיימים גופים כלכליים עתירי כוח – כמו בנקים עם המוני הנזקקים לשירותיהם, כאשר הבנה זו היא העומדת גם ביסוד המגמה הגורסת כי במקרים המתאימים לכך ראוי לבחון את תוקפו המחייב של החוזה לא רק בעזרת המבחן הסובייקטיבי (רצונו החופשי של המתקשר) אלא גם – ולעיתים בעיקר – בעזרת מבחן אובייקטיבי, היינו סבירות והוגנות תנאיו של החוזה[4].

בעניין פיטר סטילר[5] בית-המשפט קרא לבנק בשם המפורש גוף הממלא "תפקיד ציבורי":

"ככל שהדבר נוגע לבנקים, אין עוד מקום לחשש כלשהו באשר לתיחום, שכן המציאות הכלכלית ובעקבותיה המשפטית הפכה את הבנקים הלכה למעשה לגוף בעל אופי ציבורי, אשר הנורמות הנדרשות ממנו הן נרחבות ביותר. אין איפוא כל חשש לקרוא לפרי הילולים זה בשמו, ולקבוע במפורש כי הבנקים ממלאים תפקיד ציבורי, ועל כן יש להחיל עליהם אמות מידה וחובות אשר חלים על גופים ציבוריים".

הנה-כי-כן, התפתחה פסיקה ענפה בעניין מעמדו החברתי והציבורי של הבנק, וזאת נוכח המאפיינים היחודיים של הבנקים המעניקים שרות חיוני לציבור הרחב, נכוח היותם חלק מהמערכת הפיננסית הלאומית, לפיכך המעורבות של הבנקים כה עמוקה בכל פרט ופרט הם "זוכים" לפיקוח צמוד של המדינה ומטבע הדברים הם אלו שזכו, ובצדק רב, לצביונם הציבורי והחברתי.

כאשר עסקינן במוסד המנהל הלוואות כספיות בהיקפים גדולים ביותר ובעל כישורים מיוחדים, מטבע הדברים עניין זה מקנה לו את היכולת, שהחובה בצידה, לשקול בצורה ראויה ועניינית הענקת אשראי, וזאת בהתעלמות מהרקע ההיסטורי של הלקוח, ו/או אף ממצבו הראשוני, וכן לשקול לגופו של עניין את העמדת האשראי בשים-לב, בין השאר, לביטחונות וליכולת החזר.

עקרון תום הלב כעילה להעמדת אשראי

עקרון תום הלב, המצוי בכל צעד ושאל בהתנהלותנו ומהווה עילת סל כללית, חשובה ונכונה לאורה בוחנים בתי-המשפט התנהלותם של הצדדים לפניו. עקרון חשוב זה יכול להיות עילה משמעותית לחייב את הבנק להעמיד אשראי, וזאת במקרה שלבנק אין הצדק סביר והגיוני שלא להעמידו. מובן כי נוכח הוראות הדין שנסקרו לעיל, שומה על בית-המשפט לעשות שימוש זהיר מאוד בעקרון זה בוודאי כאשר המחוקק בחר לקבוע באופן ברור כי הדבר איננו מחובתו של הבנק.

נבחן את דרך הילוכו של בית-המשפט בבוחנו את התנהלות בנק בכל הנוגע להעמדת, ביטול או חידוש אשראי "ממשקפי תום-הלב" והרף שהוא נדרש לעמוד בו שהרי ברור כי תום-הלב המצופה ישתנה במערכות יחסים שונות כך אין לצפות כי צדדים שווים לחוזה מסחרי ידאגו – על חשבונם – לטובתו של האחר.

כבר עתה נציין כי הגזרה היותר רלוונטית לעסוק בה הנה חובת-תום הלב במו"מ. במועד זה יפנה בדרך-כלל הלקוח לבנק ויבקש את שירותו של הבנק. חובת תום הלב בניהול משא ומתן לקראת כריתת חוזה קבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. משמעותה של חובה זו היא כי ניהול המשא ומתן לקראת כריתות של הסכם יש לעשות בהגינות, ביושר ובשקיפות מירבית[6].

עיקרון תום-הלב, שמקורו במשפט הגרמני[7], הינו עיקרון-על החולש על כל חיי חברה והמשפט. עיקרון זה מצוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ובמישור דיני החוזים חל הוא הן בשלב המשא ומתן (שלב האחריות הטרום-חוזית)[8], והן בשלב קיום החוזה[9]. בנוסף חל הוא בשני "מעגלים נוספים"[10]: המשפט האזרחי והמשפט הציבורי. בשני מעגלים אחרונים אלה הוא חל מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים הקובע כי עיקרון תום-הלב יחול "… ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה.[11]".

כבר עתה יצויין כי עלינו להבחין בין חובה זו לבין חובת האמון שתפורט בהמשך בנפרד. על ההבדל בין חובת האמון לחובת תום-הלב עמד פרופ' א' ברק:

"….חובת תום הלב החוזית לחוד, וחובת האמון לחוד. כל אחת משתי חובות אלה קובעת רמת התנהגות שונה. חובת תום הלב החוזית קובעת סטנדרט מינימלי של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם – אדם. לעומת זאת, חובת האמון קובעת סטנדרט גבוה של התנהגות ראויה, בחינת אדם לאדם – מלאך."[12]

כאמור עיקרון תום-הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם[13].

"מערכת היחסים" שבין הבנק לבין לקוחותיו, מתמצית כמעט כולה בחוזים כתובים. הבנק נושא באחריות מיוחדת שאינה מוטלת על צדדים לחוזה רגיל[14]. ההנחה הראשונה היא, שבין הבנק לבין לקוחותיו קיימת מערכת יחסים מיוחדת, במסגרתה מצפים הלקוחות מן הבנק שינהג בהם ביושר והגינות.

כפי שהרחבנו לעיל הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, והם נדרשים לרמה גבוהה של ניקיון-כפיים ואיפוק בהפעלת יתרונותיהן הדיוניים והאחרים. מכלול הדינים מגבש מעין עסקה דו-צדדית בין הבנקים לבין הציבור בכללותו, לפיו זוכים הבנקים ביתרונות מסוימים בצד הזכות, והן כפופים למערכת חובות מיוחדת בצד החובה[15]. אשר-על-כן, יש לצפות כי בית-המשפט יחיל על הבנק את המושג "תום-לב" אשר בחוק החוזים על-פי הקשרו בעניין ספציפי זה.

עיקרון תום-הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות של האחרון.

בכל הנוגע לאשראי וחידושו חזרו בתי-המשפט על חובת הבנק לנהוג בתום-לב. כך בפרשת כבד אווז שלומי[16], בית-המשפט המחוזי אסר על הפרת הסכמי אשראי באופן שרירותי. בפרשת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ[17] נקבע כי "כמובן שהפסקת האשראי צריכה להיעשות בתום-לב ובדרך מקובלת". בפרשת עיסאמי[18]  נקבע כי: "למרות נוסחו הגורף של הסעיף האמור, אין המשיב רשאי לעשות בו שימוש בכל עת שימצא לנכון, ללא כל הצדקה, ובניגוד להסכם שנעשה עם הלקוח – המבקש, ימים ספורים קודם לכן. ואם יעשה כן, בנסיבות כאמור, הרי שיהיה מקום לראות בהתנהגותו משום התנהגות חסרת תום-לב שתזכה את הלקוח, לפחות במתן רשות להתגונן כנגד התביעה, אם לא יותר מכך".

בפרשת עיריית נצרת עילית[19] נקבע, כי אמנם "לא קיימת כל חובה, מכל מקור שהוא, אשר חלה על הבנק, להגדיל את מסגרת האשראי המאושרת של הלקוח, ולהתאימה להיקף החוב של הלקוח כפי שמתפתח בחשבונו". אולם "הבנק, כגוף מסחרי, מנהל עסקיו לשם רווח, ועל-פי מתכונת עסקית עניינית. שיקול-דעת כזה מנחה אותו וכל עוד פועל הוא בנקיון כפיים על-פי ההסכם שבין הצדדים, ומכלול צעדיו בתום-לב, לשם מימוש מטרת ההסכם שבין הבנק לבין הלקוח… אין אמנם ללמוד מכך שהבנק משוחרר מכל חובה במהלך קיומו של ההסכם, לפעול בתום-לב במימוש זכויותיו על-פי ההסכם ובהתאם לחובות הבנק כלפי הלקוח, מכוח חובת הנאמנות, אולם אין בכל אלה כדי להוות מקור לחובה הנטענת על-ידי העיריה שעל-פיה חייב היה הבנק להיעתר לבקשת העיריה להגדיל את מסגרת האשראי".

בפרשת מועדון ים כנרת (1989)[20], בית-המשפט פסק, כי "… בין אם נראה בבנק כמי שקשור בהסכם הליווי עצמו, ובין שנראה בבנק כמי שנתן אשראי נוסף שלא על יסוד אותו הסכם, לא ניטל מהבנק שיקול הדעת המאפשר לו בנסיבות מסוימות להפסיק את מתן האשראי. עם זאת, בשני המקרים כפוף שיקול הדעת של הבנק בדבר הפסקת האשראי, לחובת הבנק לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973."

במקרה דנן, בית-המשפט הגיע למסקנה, כי לא היתה הצדקה להפסקת הליווי והעמדת האשראי על יסוד טענותיו המאוחרות של הבנק בדבר הפרת התחייבויות החברה. כן נקבע, שהפסקת האשראי בגין חריגה מאשראי, בשיעור נמוך ביותר מסכום האשראי הכולל שהועמד לחברה – הינה פעולה בחוסר תום-לב, וכן הפסקת האשראי בשלב שבו חסר מימון בסכום נמוך, על-מנת להשלים את הפרויקט ולאפשר את מכירתו כדי להחזיר את החוב – היא פעולה בחוסר תום-לב.

לדעתי יש להפריד בין שלושה מצבים אשר לאורם נבחן את התנהלות הבנק:

האחד, מצב בו הלקוח מגיע לראשונה לסניף הבנק ומבקש אשראי;

במצב זה נבחן בעיקר את אופן ניהול מו"מ על-ידי הבנק. נצפה מהבנק כי יבצע בדיקה כנה ואמתית וככל שקיימת בעיה כלשהי יבקש את עמדתו של הלקוח ולא יסרב סתם כך. כפי שראינו הפסיקה קבעה כי מו"מ יש לנהל בהגינות ובשקיפות ולכן וככל שקיימת בעיה ישתף הבנק את הלקוח בשיקוליו.

יפים לעניין זה דברי המלומד פרופ' ריקרדו בן אוליאל בספרו:

"כלומר, כאשר הלקוח מציע לבנק שייתן לו שירות מסויים, על הבנק להתנהג בדרך מקובלת ובתום לב. וודאי שבנק המכבד אמות-מידה אלה של התנהגות אינו מסרב לתת שירות, אלא אם כן תהיה הצדקה סבירה לסירוב. למעשה, לא ייתכן מצב אחר. חברה המקבלת רישיון בנק מתחייבת לתת לציבור את השירותים שבגללם קיבלה את הרישיון, חוץ מבמקרים יוצאי דופן. לאחר שהוענק לחברה מעמד זל בנק, נהנית גם היא מזכויות חוקתיות שונות. חובותו העקרונית של הבנק לתת את שירותיו ללקוח היא פועל יוצא של מעמדו המיוחד."[21]

השני מצב בו ללקוח קיים חשבון בנק פעיל אולם ללא אשראי – או אשראי שסולק בעבר – והלקוח מבקש אשראי חדש;

במצב זה לבנק כבר קיימת היכרות מוקדמת עם הלקוח ואף קיים קשר חוזי כלשהו. גם במצב זה נצפה לשקיפות מלאה מול הלקוח ואף ביתר-שאת שכן ללקוח כבר קיימת הסתמכות כלשהי על הבנק וצפייה לקבלת אשראי.

השלישי, מצב בו ללקוח קיים אשראי והבנק מבקש לבטלו או לא לחדשו. מצב זה כאמור נדון רבות בפסיקה ונקבעו כללים ברורים שפורטו לעיל.

חובת האמון כעילה למתן אשראי

כאמור ברשימה זו חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 הוא אחד החוקים המשמעותיים המסדיר את יחסי הבנק והלקוח כאשר החוק נועד במהותו לפתור בעיה מובנת של פער הכוחות וחוסר המידע בין הבנק ללקוח ולהבטיח התנהגות אחראית והגונה של הבנק כלפי הלקוח, ואולם יחד-עם-זאת, החוק אינו מכיל בקרובו סעיף ספציפי המטיל על הבנק חובת אמון. את החסר בחקיקה השלימו בתי-המשפט בפסיקה ענפה, בהטילם שוב ושוב על הבנקים חובת אמון כלפי הלקוחות, ולא רק כלפיהם אלא גם כלפי גורמים נוספים.

רבות ומגוונות הן החובות בהן חב תאגיד בנקאי כלפי הציבור בכלל וכלפי ציבור לקוחותיו בפרט, ואולם בתי-המשפט קבעו כי ברום הפירמידה ניצבת חובת האמון[22], ובפסיקה סדורה של בית-המשפט העליון נקבע כי מערכת היחסים שבין הלקוח, ואף מי שאינו לקוח, לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מערכת הבנקאות [23].

חובת האמון הבנקאית טומנת בתוכה משמעות כבדת משקל ביחס להתנהלות הבנק כלפי הלקוח, הדבר נותח והוסבר בהרחבה ע"י המלומדת פרופ' פלאטו שנער בספרה[24] :

"…אין במשפט האזרחי חובה המציבה סטנדרט התנהגות גבוה יותר מאשר חובת האמון. הדרישה מאדם לפעול למען אינטרס של הזולת ולבכרו על האינטרס האישי היא דרישה חמורה במיוחד. לא בכדי תוארה חובת האמון כחובה המשקפת תפישות אלטרואיסטיות, או כ"מידת חסידות, וזכתה לדימוי הציורי 'אדם לאדם -מלאך.'"

מאחר וכאמור אין חובה שבדין על הבנק ליתן אשראי עסקינן במעין חובה לבר חוזית. יפים לעניין זה דברי פרופ' פלאטו שנער בספרה:

"חובת האמון נולדת מעצם קיומם של יחסי אמון בין הצדדים וללא קשר לשאלת קיומו של חוזה ביניהם במילים אחרות, חובת האמון תקום גם במסגרת יחסי אמון שנולדו מכוח הדין או מכוח הנסיבות, ובהיעדר כל קשר חוזי בין הצדדים."[25]

נוכח דברים אילו אני סבור שנוכח הנסיבות הכה קיצוניות החלות במדינת ישראל "ובמונופול האשראי" הקיים למערכת הבנקאית בהחלט ניתן לקבוע כי מתקיימות נסיבות המחייבות התייחסות אחרת לסוגיה זו.

בעניין זה היטיב לתאר את רעיון – חובת האמון – פרופ' אהרן ברק בקבעו: "לא רק שאסור לי לפגוע ולהזיק לזה שאת ענייניו אני מנהל, אלא… עלי להחניק ולדכא את האינטרס האישי שלי ולפעול כשנגד עיני האינטרס של זה שלמענו אני פועל… ", ובמילים אחרות, חובת האמון מתמקדת בקידום ענייניו של הלקוח, גם במחיר של פגיעה מסוימת באינטרס האישי של הבנק"[26].

באשר להיקפה של חובת האמון של הבנק אומר הנשיא שמגר בפרשת צבאח כי היקף החובה ו'רמת הנאמנות' הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק.

נכון, לדעתי, כי בית-המשפט יזדקק לחובת האמון כעילה לחייב את הבנק להעמיד אשראי במשורה על-אף היקפה הרחב של חובה זו. עדיין צריך לזכור את הוראות הדין והעובדה כי מדובר בכספו של הבנק ואין זה מתקבל-על-הדעת לחייב אדם או גוף מסחרי  להעניק מצרך כלשהו, וכסף כמובן, כעניין של מה בכך.

בפרשת חיות[27] בית-המשפט העליון עסק בעניינה של אדריכלית במקצועה אשר התקשרה בעסקת קומבינציה עם בעלי קרקע לבניית בניין, כאשר לצורך מימון ביניים פנתה לבנק וניתן לה המימון הנדרש ואולם כספים אלו לא הספיקו והיא נקלעה לפיגורים בהחזרי ההלוואות, בהמשך, היא הגישה תביעה בטענה כי הבנק הפר את חובות האמון והזהירות כלפיה בכך שלא העמיד לה אשראי מספק לצרכיה, בית-המשפט קבע כי למרות שחובת האמון רחבה בכל זאת קיימים לה גבולות וסייגים, שכן  הבנק פועל למטרות רווח, ועל כן הבנק לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר, בעניין זה בית-המשפט הבהיר כי ישנם תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח, למשל, לעניין שיעורי עמלות או ריביות, כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה, אז אינו מחויב בדרך קבע לבחון את שיקוליו של הלווה ולכוון את דרכו אף בפעילות הבנק כנותן אשראי, הוא אינו חייב לשנות ביוזמתו את פרמיית הסיכון שהוא גובה בהתאם לשינויים ברמת הביטחונות, ואינו חייב להגדיל מיוזמתו את מסגרת האשראי של הלקוח כשזה נקלע לקשיים.

במסגרת פסק הדין בית-המשפט ציין את קיומם של פערי כוחות ומידע בין הבנק ללקוח בתחום הסבוך של מתן אשראי והלוואות, והצורך להתמודד עם עניין זה בין אם בהרחבת גבולותיה של חובת האמון, ובין אם ברגולציה, ואולם במקרה ספציפי זה בית-המשפט קבע כי אין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה עקרונית זו של היקף חובת האמון הבנקאית במתן אשראי, מאחר ולפי קביעותיו של בית משפט השלום כלל לא הוכח, במישור העובדתי, שהבנק נהג באופן חריג, וסטה מן הדרך הבנקאית המקובלת, גם למקרה שחובת האמון תיקבע כחובה רחבה החלה אף על פעולות מתן האשראים, שכן בית משפט השלום קבע כי כלל לא היה למבקשת מחסור באשראי, וכן כי התובעת כשלה, מבחינה ראייתית, בניסיונה להוכיח התנהלות חריגה או בלתי-סבירה מצידו של הבנק, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת היקפה המדויק של חובת האמון הבנקאית.

לכאורה אנו דורשים מהבנק לנהוג מעבר לחובה המוטלת עליו על פי דין ולהכיר בחובת אמון שיש לבנק כלפי הציבור בכללותו. יש ליתן את הדעת לעמדתה של פרופ' פלאטו שנער בספרה באשר להיקף חובת האמון הנדרשת מהבנק וכך היא גורסת:

"הרעיון להטיל חובת אמון כלפי הציבור אינו נראה לי. אני סבורה כי חובת האמון, שהיא החובה המחמירה ביותר הקיימת במשפט האזרחי, היא חובה אישית במהותה, שניתן להפנותה כלפי זכאי מסוים בלבד (או כלפי קבוצת זכאים מסוימת) אך לא כלפי כולי עלמא"

אני סבור כי נוכח חובת האמון הנדרשת מבנק כפי שפורט בפרק זה ותוך הכרה בדין החל ובגישת פרופ' פלאטו שנער יש לצמצם את הדיון בעיקר לנימוקים שהובילו בנק לסרב ליתן אשראי. בנק אשר יסרב ללא נימוק סביר ליתן אשראי כאשר ללקוח יכולת החזר מוכחת ועבר "נקי" ואף יציג לבנק בטחונות ראויים, לא יעמוד ברף חובת האמון הנדרשת הימנו. בוודאי שלא יעמוד ברף זה כאשר לא ישתף את הלקוח בקשייו ובשיקולים שגרמו לו להגיע למסקנתו זו.

[1] ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו, 25.06.2014). וההפניות שם למאמר של המלומדים: רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית –  המודל הישראלי" משפט ועסקים יא 393, 409-401 (2010).

[2] זכות מובנת וברורה של הבנק לבחון את הביטחונות המוצעים בהתאם למשך וסוג האשראי הנדרש. כך, למשל על הבנק לבחון בתום-לב הצעה של לקוח להעמיד ערבים איכותיים וטובים או להעמיד לטובת הבנק שעבוד של נכסים שונים כגון, שעבוד שוטף על כל רכוש החברה ובכלל זה חובות לקוחות ומלאי, שעבוד נכס כדוגמת מבנה העסק או כל נדל"ן אחר, שעבוד כלי רכב, שעבוד המחאות לקוחות.

[3] פרופ' אריאל פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות – התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל – תשנ"ב-תשנ"ג (פרופ' א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד), 324 וכן: ע"א (ת"א) 2855/00 וינטרוב אלה נ' בנק איגוד לישראל (פורסם בנבו, 23.10.2003).

[4] ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(6) 769 (2003).

[5] תא (ת"א) 786/93 פיטר סטילר נ' בנק לאומי לישראל (פורסם בנבו, 16.09.1996). פסק-דין זה סוקר בצורה מאלפת את הדין בארץ ובעולם והתפתחות החובות החלות על הבנקים במדינת ישראל.

[6] ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל (פורסם בנבו, 27.3.2008).

[7] פלפל דבורה "תום-לב חוזי ודיני בנזיקין" הפרקליט ל"ח, 454; פרידמן וכהן חוזים (תשנ"א) 514.

[8] סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

[9] סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

[10] החלוקה ל"מעגלים" מופיעה בספרה של שלו גבריאלה דיני חוזים, בעמ' 43.

[11] סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

[12] אהרון ברק שיקול-דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 495.

[13]ראו בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 834 (04.09.80).

[14] ת"א (שלום-ת"א) 77173/92 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' שבח צבי, כב' השופט ב' אוקון (פורסם בנבו, 28.02.99). להלן: "פרשת שבח צבי". יפים הדברים הבאים שנאמרו שם: "היחסים בין הבנקים לבין הנזקקים לשירותיהם הם יחסי תלות. הבנקים חייבים להשתמש בכוחותיהם לטובת הלקוחות. חובה זו אינה נהדפת מול אינטרס נגדי של הבנק. גם אם הבנק נקלע למצב, המכונה על-ידי השופט שמגר,  "'הנאמנות   הכפולה',  העשויה  להתעורר באיזון  האינטרסים  של  טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות  הבנק  מאידך גיסא", נדרש הבנק לפעול תוך שמירה על אמות מידה של טוהר יושר והגינות. כדי  לצקת תוכן לחובה כללית זו, ניתן להידרש "במקרים מסויימים, את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות"… זהו הקוד המחייב את יחסי הבנק עם ציבור לקוחותיו, וגם עם בני החברה האחרים התלויים בשירותיו. "קוד" זה, מהווה מנוף עצמאי ליצירת חובת זהירות בעת הפעלת כוחות הבנק כלפי הערבים."

[15] בש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבי טל בע"מ, ניתן ביום 02.01.01 על-ידי כב' השופט ב' אוקון, רשם בבית-משפט עליון, בעמ' 3 לפסק-הדין, תק-על 2001(1) 3, שמזכיר גם את דברי הנשיא שמגר (כתוארו אז) ב-ע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (01.07.93).

[16] ע"א 5461/93 כבד אווזי שלומי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 94(4) 269 (1994).

[17] ה"פ (חי') 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כ"ו(9) 852 (13.08.98).

[18] ה"פ (חי') 32831/96 עיסמי נ' בנק לאומי בע"מ, תק-מח 98(3) 2245 (1998), סעיף 6ב' לפסק-הדין; להלן: "פרשת עיסמי".

[19] ת"א (נצ') 268/93 עיריית נצרת עילית נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"מ תשנ"ה(7), 479 (30.03.95).

[20] פש"ר (מחוזי ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (1989), תק-מח 2007(1), (14.02.07(.

[21] ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות-חלק כללי (התשנ"ו) שם בעמ' 70. דברים אילו נאמרו בהקשר לחובה ליתן שירותים מסויימים ולאו דווקא אשראי אשר לגביו קיים הסדר אחר בדין. אולם אני סבור כי בהחלט ניתן ללמוד גזירה שווה לסוגיית האשראי.

[22] עא (ת"א) 1655/97  לניר (י.ל.) סחר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (פורסם בנבו, 27.05.99).

[23] ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573 (11.04.94); א' פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות – התפתחויות אחרונות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (לשכת עורכי-הדין – ועד מחוז תל-אביב, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 324).

[24]  רות פלאטו שנער דיני בנקאות חובות האמון הבנקאית (התשע"ה). עמ' 22 וההפניות להערות שוליים שם.

[25] שם בעמ' 27.

[26] אהרן ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י 11,12 (התש"מ). צוטט בספרה של פרופ' פלאטו שנער ה"ש 103. שם בעמ' 71.

[27] רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם בנבו, 30.08.12).