בבואנו לבחון סוגיה זו של מסגרת אשראי בחשבונות עו"ש ראוי כי נבין שגם וככל שלבנק קיימת הזכות להעמיד את האשראי לפירעון מידי או לא לחדשו יש לעשות זאת בצורה הגונה ומידתית תוך הבנה כי הלקוח תלוי במסגרת זו. אחת מהשאלות אשר נשאל, פרט לשאלת הזכות העקרונית להעמיד אשראי לפירעון מיידי, הנה השאלה, כיצד יש לעשות זאת. רוצה לומר, גם באם לבנק קיימת הזכות לפעול להעמדת האשראי לפירעון מיידי או לצמצומו, מהי הדרך הנכונה וההוגנת לעשות כן.

בסוגיה זו דנה פרשת אלמודן בע"מ[1], אשר נדונה בבית-המשפט העליון. בפרשת אלמודן נדונה כאמור השאלה האם הבנק הפר חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי לפירעון מיידי; ובפרט – האם חלה עליו חובת הודעה מוקדמת בטרם העמדת האשראי לפירעון, ואם-כן, האם עמד בחובתו – זו. בית-המשפט פסק כי הבנק הפר את חובתו ליתן הודעה מוקדמת בטרם העמדת האשראי לפירעון מיידי.

בבסיס המחלוקת עמד חשבון ופעולות בניירות ערך. החברה הגישה תביעה נגד הבנק, בטענה כי הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה לנזק כספי. לשיטתה, הבנק לא היה רשאי להעמיד את האשראי לפירעון מיידי הואיל והחברה העמידה לרשותו מכלול בטחונות; ומכל מקום, הבנק לא העניק לה אף התראה בת 10 ימים בטרם הפירעון, כפי שהיה עליו לעשות.

בית-המשפט הפנה לפסיקה עניפה לפיה כי בנק איננו רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצו בלא סיבה מוצדקת, וכי זכותו לביטול אשראי כפופה לחובת תום-הלב ולקיום ההסכם בדרך מקובלת[2]. נקודה חשובה היא כי בית-המשפט ציין כי מכלול הנסיבות, הרלוונטיות לתיק זה, אכן הצדיקו את ביטול האשראי וכי הערעור התמקד באופן העמדת האשראי לפירעון מיידי, ובפרט בסוגיית ההודעה המוקדמת על הפסקת האשראי. בית-המשפט תוך התייחסות לפסיקתו הקודמת של בית-המשפט העליון בסוגייה זו קבע כי החריג לכלל המתיר הפסקה מיידית של האשראי, יש לקרוא יחד עם דרישת המיידיות. כלומר, באותה סיבה המצדיקה את הפסקת האשראי צריך להתקיים יסוד של דחיפות, שיצדיק בתורו ביטול מיידי של מסגרת האשראי, ללא מתן הודעה מוקדמת.

 בית-המשפט קבע כי בנק נדרש להצביע על סיבה מוצדקת על-מנת להורות על הפסקת אשראי, ואין די בשיקול-דעתו הבלעדי. וכי לשם הפסקת האשראי בלא מתן הודעה מוקדמת אין די באותה סיבה מוצדקת, אלא יש להצביע על "דבר מה נוסף". אותו "דבר מה נוסף" הוא יסוד המידיות. הסיבה המוצדקת בגינה הבנק מפסיק את האשראי צריכה לכלול מידה של דחיפות, באופן שמכלול הנסיבות שנוצרו אינו מותיר שהות ליתן הודעה מוקדמת, ויש צורך להורות על הפסקת האשראי באופן מידי.

מסביר בית-המשפט כי אם נאמר שבכל מצב שבו קיימת סיבה מוצדקת להפסיק את האשראי, רשאי הבנק לבצע זאת באופן מיידי ללא מתן הודעה מוקדמת, נרוקן מתוכן של ממש את חובת ההודעה המוקדמת. מטרתה של חובה זו מלכתחילה היא ליתן שהות קצרה לחייבים, שיש הצדקה להפסיק את האשראי שניתן להם.

גישה שכזו כלפי הסכם האשראי, לפיה יש להעדיף פרשנות המאפשרת ללקוח להתכונן לקראת הפסקת האשראי כאשר לא קיים סיכון מיידי לכספו של הבנק, מתיישבת גם עם חובת הבנק לקיים את ההסכם בתום-לב, עם חובת הזהירות המוטלת על הבנק, ועם חובת האמון הייחודית שהיא מנת חלקו[3].

[1] ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 09.04.14). בית-המשפט העליון, על-ידי כב' השופטים י' דנציגר, י' עמית, נ' סולברג. פסק-הדין ניתן על-ידי כב' השופט סולברג. (להלן: "פרשת אלמודן")

[2] בית-המשפט הפנה למקורות הבאים: גלעד נרקיס, פרקים בדיני בנקאות כרך א' 112-106 (2011); פש"ר (ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (1989), (פורסם בנבו, 14.02.07); ה"פ (חי') 32831/96 עיסמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (פורסם בנבו, 08.08.98); ת"א 803/88 אלקטרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, (פורסם בנבו, 14.07.88).

[3] בית-המשפט הפנה ל: ריקרדו בן-אוליאל, דיני בנקאות-חלק כללי 99-86 (1996); לחובת תום-הלב במתן אשראי, ול- גלעד נרקיס, פרקים בדיני בנקאות, כרך א' 112-106 (2011)).