להלן יוצגו דוגמאות מן הפסיקה, הדנות בזכות הביטול של לווה, אשר נפגע מהפרת חובת הגילוי של המלווה, על יסוד עילת ההטעיה ועילות ביטול נוספות.

מן הראוי לציין כבר בפתיחתו של תת-פרק זה, כי פסקי-הדין המפורטים להלן, אין בהם כדי להצביע על יחס שלילי של בתי המשפט להתקשרויות של פרטים עם חברות נותני הלוואות חוץ-בנקאיות, באשר יש לזכור כי אחת ממטרות חוק אשראי הוגן הינה לעודד את שוק ההלוואות החוץ-בנקאיות ואת הגידול של מספר הגופים העוסקים בתחום זה, על-מנת שלא יהא שוק ההלוואות כולו מצוי בידי הבנקים ויהא בכך כדי לעודד תחרות. נציין גם כי עם תיקון החוק ו"הפיכתו" לחוק אשראי הוגן – שינה המחוקק את שוק ההלוואות הבנקאי והחוץ-בנקאי במטרה להעמידם בתחרות שווה.

לפיכך, ניתן לראות ביישום הוראות החוק או עקרונותיו, באופן עקיף כפי שיודגם להלן, כמימוש שאיפת בתי המשפט, להסדיר את שוק ההלוואות החוץ-בנקאיות, ולאחד את הדינים החלים על שוק זה.

ביטול הסכם הלוואה חוץ-בנקאי עקב הטעיית הלווה

בפסק-הדין אשר ניתן בעניין דוכן משה^[1], התבררה התקשרותם של התובע והנתבעת (רעייתו של התובע), עם חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות.

התביעה הועברה לדיון מבית-משפט השלום בתל-אביב, לבית-המשפט לענייני משפחה כאשר בפני בית-המשפט לענייני משפחה, עמדו להכרעה עתירות בשלוש תביעות, בין השאר, תביעת הבעל כנגד האישה והחברה המלווה, לבטל את הסכמי ההלוואה וזאת לאור היעדר גמירת-דעת של הבעל, באשר הבעל הונע לחשוב שהמסמכים עליהם חתם היו בעלי מהות שונה ממה שהיו לאמיתו של דבר, לאור אי-גילוי נאות מצד החברה המלווה, והטעיה מצד האישה.

בית-המשפט לענייני משפחה, מפי כב' השופט י. גייפמן, מצא, על בסיס העובדות שהובאו לפניו, כי ניתן היה לקבוע כי הבעל, אכן הונע לחשוב כי מסמכי ההלוואה הם בעלי מהות בסיסית שונה ממה שהיו בפועל.

לפיכך, פסק בית-המשפט לענייני משפחה, ניתן לקבוע כי מסמכי ההלוואה ומסמכי הביצוע (משכון, משכנתה ושטרי חוב) שעליהם הוחתם הבעל – בטלים.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע גם, כי לתוצאה זו ניתן גם להגיע על-פי עילות נוספות שהוכחו. כך למשל, הוכח אי-גילוי נאות מצד החברה כנדרש בסעיף 3(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות. בנסיבות אלה, זכאי הבעל לסעדים מכוח סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, הכוללות ביטול ההסכמים מחמת הטעיה.

מחיקת תניות המקפחות את הלווה במסגרת התקשרות בהסכם הלוואת חוץ שהינה חוזה אחיד

כמפורט לעיל, בפסק-הדין אשר ניתן בעניין דוכן משה^[2], התבררה התקשרותם של התובע והנתבעת (רעייתו של התובע), עם חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות.

החברה החתימה את בני הזוג על שלושה הסכמי הלוואה. במסגרת בחינת תנאיהם, בית-המשפט לענייני משפחה מצא, כי הוראותיהן היו דרקוניות, וכי תוכנן של תנאי ההלוואה נקבע על-ידי החברה וכי לא התקיים כל משא-ומתן לניסוח תנאי החוזה, קודם למתן ההלוואה.

כמו-כן נפסק, כי החזר ההלוואות אשר נקבע על-ידי החברה, לא הותיר בידי בני הזוג יכולת כלכלית לקיים את עצמם ואת ילדיהם, וכי החברה המלווה ידעה זאת. בעניין זה, פסק בית-המשפט, הייתה ההלוואה החוץ-בנקאית האמורה, בתנאים כפי שניתנה, אמצעי לעושק ובגדר שעבודו של אדם.

לאור כל האמור, בית-המשפט לענייני משפחה פסק, כי הסכמי ההלוואה היו, למעשה, חוזים אחידים בעלי תניות מקפחות, קיפוח, אשר חוק החוזים אוסר עליו, משום שנגזר מחוסר שוויון שביחסי הצדדים לחוזה.

על-כן, בית-המשפט לענייני משפחה, הורה על מחיקת התניות המקפחות מהסכמי ההלוואה, תוך אימוץ הנמקות בית-המשפט המחוזי בסוגיה זו, בפסק-הדין אשר ניתן בעניין רייז^[3].

ביטול הסכם הלוואה חוץ בנקאי שלא עמד בדרישת הכתב

בפסק דין כהנא^[4] הגיש המלווה בקשה לביצוע שיק על סך של 23,800 ש"ח כנגד הלווה. בית המשפט קבע כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל על כל הלוואה הניתנת על ידי גורם שאינו תאגיד בנקאי לאדם פרטי שאינו תאגיד. מכאן, נקבע כי החוק חל גם במקרה דנא. יחד עם זאת, סעיף 15 לחוק קובע סייג, שלפיו חלק מהוראות החוק, ובכללן דרישת סעיף 2 לחוק בדבר קיום הסכם הלוואה בכתב, לא יחולו על מלווה שנתן את ההלוואה שלא על דרך עיסוק. הנטל להוכיח שההלוואה לא ניתנה על דרך עיסוק מוטל על המלווה, אשר טוען לקיום הסייג.

במקרה דנא, המלווה לא הוכיח את קיום הסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק, ומכאן נקבע כי חלות על ההלוואה כלל הוראות החוק ובכללן חובת עריכת הסכם הלוואה בכתב. מאחר שלא הייתה מחלוקת שלא נערך הסכם בכתב, לא נכרת הסכם הלוואה תקף, וככל שהצדדים התיימרו לכרות הסכם הלוואה בעל פה, הרי שהוא בטל.

בטלות ההסכם גוררת עימה סעד של השבה. אולם על מנת שהמלווה יזכה בהשבה עליו להוכיח שניתנה הלוואה וכי נותרה יתרת חוב שטרם נפרעה על ידי הלווה.

מאחר ובמקרה זה המלווה לא הוכיח שניתנה הלוואה, תביעתו נדחתה.

ביטול הסכם הלוואה על בסיס "טענת לא נעשה דבר"

בפסק-הדין בעניין דוכן משה^[5], אשר נסיבותיו מפורטות לעיל, שייך בית-המשפט לענייני משפחה "טענת לא נעשה דבר", ל"משפחת" הטענות אשר ניתן להעלותן במסגרת טענת "הטעיה". טענה מסוג "טענת לא נעשה דבר", כך נפסק, יכולה להיות מועלית, כאשר החותם אינו מודע למהות המסמך עליו הוא חותם, להבדיל מאי-מודעות לתנאיו^[6],^[7].

בעניין שלפניו, בית-המשפט לענייני משפחה מצא, כי הבעל צירף לתצהירו שורה ארוכה של סיכומי מחלה ואישורים רפואיים, לפיהם, הבעל נחבל בראשו (חבלה מוחית), לאחר תאונת דרכים במקום עבודתו, ונזקק לאשפוז בבית-החולים לוינשטיין – מרכז לשיקום.

בעקבות התאונה האמורה, הבעל אובחן כבעל הפרעה נוירו-פסיכולוגית נרחבת וקשה למדי, ואשר בעקבותיה, סבל הבעל מקשיים ניכרים בתפקודיות הקוגניטיבית וברכיבים שונים שלה, בין היתר, בקשב, בזכרון, בלמידה, במהירות הפסיכו-מוטורית וכן בהתארגנות במטלות של פתרון ובמוטיבציה. עקב מגבלות אלה ואחרות, הופסקה עבודת הבעל, שהיה חבר אגד, כנהג אוטובוס.

ממכלול הראיות האמורות, בית-המשפט היה בדעה, כי הבעל לא ידע שהמדובר בהלוואה. הבעל סבר שהמדובר בהסכם ביטוח של הדירה ותכולתה. בית-המשפט פסק, כי הצטיירה לפניו תמונה עגומה של התקשרות, כאשר מורשי החברה היו מודעים לפגיעה המוחית של הבעל, מבלי שנתנו משקל לשאלת יכולתו להבין את המתרחש, ומבלי שהוסבר לו טיב העסקה.

בנסיבות אלה, פסק בית-המשפט, לא ניתן היה לפרש את חתימת הבעל כאקט רצוני המעיד על גמירת-דעת.

בנסיבות אלה נפסק כי חברת ההלוואות הטעתה את הבעל, ובכך הפרה את חובת הגילוי כהגדרת סעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות – אי-גילוי שגרם להטעיה.

לאור זאת, בית-המשפט פסק, כי מסמכי ההלוואה עליהם חתם הבעל, לרבות הסכמי הביצוע (הסכמי משכון, משכנתה ושטרי חוב), במישור היחסים בין הבעל לחברת ההלוואות – בטלים, עקב היעדר גמירת-דעת של הבעל, באשר הונע לחשוב שהמסמכים עליהם חתם הם הסכמי ביטוח ולא הסכמי הלוואות.

בית-המשפט ציין כי לתוצאה זו ניתן להגיע גם לאור הפרת חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (כיום – חוק אשראי הוגן). בית-המשפט אף הוסיף, כי תוצאה זו מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) (הטעיה), וכי ניתן להגיע אליה, בין בהפעלת הוראת הסעיף ישירות, על-פי העובדות שהוכחו, ובין בהפעלת סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

בפסק-הדין בעניין יאיר גול^[8], נדרש בית-המשפט לבחינת הטענה בדבר "לא נעשה דבר", אותה העלה התובע.

בית-המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת ר' ברקאי, קבע כי טענה זו משמעה היעדר מפגש רצונות לצורך כריתת חוזה. אם אין צד הנוגע בדבר מסוגל בכלל ליצור חוזה או אם אין הוא יודע מה הוא עושה, הרי שלא נוצר חוזה (וראה עוד בעניין זה ד. פרידמן ו-נ. כהן, "חוזים"^[9]).

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי על המבקש לטעון טענת "לא נעשה דבר" מוטל עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה שאדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם.

נסיבות בהן יהיה אדם מושתק מלהעלות טענת "לא נעשה דבר" יהיו למשל:

1. כאשר אדם חתם על מסמך, מבלי שהופעל עליו לחץ, וניתנה לו שהות לעיין ולבדוק את המסמך.
2. כאשר אדם לא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום.
3. כאשר אדם חתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ מהימן עליו.

בפסק-הדין בעניין יאיר גול, בית-המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" על-אף שדובר בתובע מבוגר, דל שפה ואלמן, וזאת בין היתר לאור העובדה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתובע נטל הלוואה ולצורך כך שעבד את דירתו. בית-המשפט קבע, כי אם בחר התובע שלא לקרוא את המסמכים וסמך בעיניים עצומות על הנתבע, לא תישמע טענתו כי לא ידע כלל על מה הוא חותם בבחינת לא נעשה דבר.

בית-המשפט חזר והדגיש, כי על המבקש להעלות טענות אפסות, לסתור חזקה זו ולהוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה, שכן, חזקה על אדם החותם על מסמך שהוא יודע את תוכנו וחזקה על התובע כי קרא ובדק את מסמכי המשכון בטרם חתם עליהם, ואם לא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו, לאור העובדה שלא נמנע ממנו לעשות כן.

דחיית טענת הגנה המסתמכת על רמת הבנתו הנמוכה של הלווה

בית-המשפט המחוזי, מפי כב' השופט נ' ישעיה פסק, בעניין יצחק צוניאשוילי^[10], כי המלווה אכן חייב בחובת גילוי, הן לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (כיום כאמור – חוק אשראי הוגן), והן לפי חוק הגנת הצרכן ותקנותיו, וכי קיומה של חובה זו, הייתה צריכה לקבל ביטוי מפורט בהסכם ההלוואה כנדרש בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

חובת גילוי זו, פסק בית-המשפט המחוזי, קיימת כלפי המלווה, בין אם הלווה קרא את ההסכם והבין את תוכנו ובין אם לאו. בין שתנאי ההסכם היו ברורים וידועים ללווה ובין אם הוסברו או פורטו בפניו חלק מהתנאים בעל-פה.

בית-המשפט המחוזי בעניין זה, דחה טענת "אי-עשיית צדק" שהעלתה החברה המלווה, בהקשר לשיעור הריביות אשר, כביכול, הוסכם לגביו, בציינו, כי עצם העלאתה של הטענה, מתמיהה ואף מקוממת וכי יש לדחותה מכול וכול.

בית-המשפט המחוזי ציין, בעניין זה, כי באי-גילוי מדויק ומלא של הפרטים המהותיים הנדרשים על-ידי ההוראות הסטטוטוריות של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, מנעה החברה המלווה מהלווים, את האפשרות לעמוד במדויק על חיובי הריבית האמיתיים ועל השיעור המדויק של ההוצאות הנוספות האחרות, בהם חויבו על-ידי הנתבעת, ובכך הטעתה אותם המלווה, לחשוב כי תנאי ההלוואה שהיא העמידה לרשותם טובים מאלה של חברה מתחרה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט המחוזי מצא ופסק, כי הודעת ביטול ההסכם אשר הלווים שיגרו למלווה הייתה כדין.

יצויין כי גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה.

[1]      תמ"ש (ת"א) 50260/99, תמ"ש (ת"א) 50261/99, תמ"ש (ת"א) 50262/99 דוכן משה נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ ואח', תק-מש 2003(4) 517.

[2]      ה"ש מספר 5.

[3]      ה"פ 157/01 שרה רייז נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ, דינים מחוזי לג(3) 561.

[4]      תא"מ (פ"ת) 36063-04-16 אריה כהנא נ' אורן (עזרא) רבי (פורסם בנבו, 07.12.2017).

[5]      תמ"ש (ת"א) 50260/99, תמ"ש (ת"א) 50261/99, תמ"ש (ת"א) 50262/99 דוכן משה נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ ואח', תק-מש 2003(4) 517.

[6]      ע"א 779/87 נח בליט ו-5 אח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 310.

[7]      ע"א 352/88 יוסף כהן טויל נ' בית-מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1) 341, 348.

[8]      ת"א (מחוזי-ב"ש) 7027/03 יאיר גול נ' ע.כ. אשראי ופיתוח בע"מ, תק-מח 2006(3) 12216.

[9]      ד. פרידמן ו-נ. כהן, "חוזים", כרך ב', עמ' 686.

[10]     ת"א (ת"א) 3129/99 יצחק צוניאשוילי ו-4 אח' נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ, תק-מח 2004(3) 196.