חובת הבנק ליתן אשראי
הפרדיגמה הבסיסית – העדר חובה ליתן אשראי
בפתח הדיון יש להבין מושכלות יסוד בתחום זה. להבדיל משירותים מסוימים, אותם הגדיר המחוקק כשירותים חיוניים, בחר המחוקק להוציא את האשראי מהשירותים הללו ואף לקבוע באופן ברור כי אין חובה להעמיד אשראי ללקוח. נראה שאף בתי-המשפט הלכו בתלם עם הוראות הדין ואף הסבירו את הרציונל התומך בקביעה זו.
סעיף 2(א) לחוק הבנקאות קובע מפורשות כי:
"לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי-סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים: … אולם, אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח." (ההדגשה לא במקור – ג.נ.)
אם כן, לכאורה, ממקרא פשטני של הוראות הדין נראה כי השאלה פשוטה ואיננה דורשת כלל ועיקר דיון מעמיק. המחוקק קבע כי אין לבנק חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.
נוכח האמור ובפרט מהשוואת הסיפא של הסעיף לרישא שלו, נראה, כי כשלקוח מבקש לפתוח חשבון ביתרת זכות או מבקש שירותים מסוימים, הבנק רשאי לסרב לו, אך רק אם הסירוב הינו סביר. לעומת זאת, כאשר הבנק מסרב ליתן ללקוח אשראי, סירובו יכול להיות גם בלתי-סביר.
יש להבין כי מתן אשראי באופן רשלני, עלול להסב נזקים לא רק לבנק, כי אם גם ללקוחות אחרים של הבנק, ואפשר להרחיב ולומר, שאף למשק כולו. סעיף 2 לחוק הבנקאות מכריע, לפי פרשנות זו, לטובת אי-מתן אשראי, על פני מתן אשראי יתר, העלול לסכן את הבנק, לקוחותיו והכלכלה.
שאלת החובה להעמיד אשראי, פנים רבות לה, ועשויה להתעורר במספר סיטואציות. סירוב ליתן אשראי מלכתחילה יכולה להיות, לדוגמה, במצב בו פקיד הבנק בדק אודות מצבו הכלכלי של הלקוח והגיע למסקנה כי ללקוח היסטוריית אשראי בעייתית. או אז איננו מעוניין להלוות לו את כספי הבנק.
כך יכולה להתעורר השאלה מצב בו הלקוח קיבל אשראי מהבנק וזה האחרון בחר לשנות את מדיניותו, מסיבותיו הוא, ולבטל את מסגרת האשראי או לא להעמידה מחדש.
במסגרת רשימה זו אתמקד בסיטואציה הראשונה לפיה הבנק מסרב מלכתחילה להעמיד אשראי ללקוח. מניתוח הפסיקה או ליתר הדיוק, מיעוט הפסיקה בסוגיה נקודתית זו[1], נראה כי בתי-המשפט כאמור ישרו קו עם הוראות החוק.
הפסיקה[2] קבעה שוב ושוב, כי אין לבנק חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח וכן כי קיים לבנק שיקול-דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין (פרמטרים שונים, בהם מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון וסיכויי ההשבה), באם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף, אך יחד-עם-זאת, נקבע כי הבנק אינו יכול להתנהל ככל העולה על רוחו, והוא כפוף לסטנדרט התנהגות מקובל במגזר הבנקאי, או, כפי שכינה זאת השופט יצחק עמית, בפרשת טופז שתדון בהרחבה להלן: "מבחן הסבירות הבנקאי"[3].
מעניין לראות כי אין בנמצא כמעט מקרים בהם נתבע בנק בשל כך שלא הסכים מלכתחילה ליתן אשראי ואשר מידר כבר בשלב ראשוני זה את הלקוח. מרבית פסקי הדין העוסקים בעניין זה מתייחסים כאמור למצב בו הבנק העמיד אשראי, אולם בחר להעמידו לפירעון מידי, להפסיק לתתו או לא לחדשו.
[1] מרבית הפסיקה הקיימת עוסקת בסוגיית ביטול או הקטנת מסגרת אשראי קיימת או מניעת אשראי ללקוח קיים.
[2] ראו בהרחבה לעניין זה רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם בנבו, 30.08.2012); (להלן: "פרשת חיות"). וכן: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 592-591 (1999).
[3]ת"א (מחוזי-חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 26.3.2007). (להלן: "פרשת טופז").