בסעיף 1 לכללי הגילוי הנאות[1] מוגדרת מסגרת אשראי:

"סכום מרבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מחשבון עו"ש[2] של לקוח".

הגדרות נוספות למסגרת אשראי אפשר למצוא בחקיקה חדשה: חוק הפיקוח על שירותים פיננסים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו–2016, שם הוגדרה בסיפא, מסגרת אשראי כדלקמן,– "התחייבות להעמדת אשראי בסכום מסוים":

"'צבר אשראי' – סך כל החובות כלפי בעל רישיון למתן אשראי, בשל אשראי שנתן בפועל, בתוספת 10% מסך מסגרות האשראי שנתן; לעניין זה, 'מסגרת אשראי' – התחייבות להעמדת אשראי בסכום מסויים, בניכוי סך האשראי שניתן בפועל מתוך הסכום האמור;" (ההדגשות לא במקור – ג' נ')

תשומת הלב למעבר בין השימוש במונח "הסכים מראש" למונח "התחייבות".

בפרשת בנק לאומי נ' היועמ"ש[3] בית-המשפט העליון נדרש להגדרתה של מסגרת אשראי וקבע כי:

 "מסגרת האשראי הינה למעשה מסגרת לסידרה מתמשכת של עסקאות אשראי עתידיות בין הבנק ללקוח. ניתן לומר, כי הסכם המסגרת מבטא למעשה מעין נכונות א‑פריורית של הבנק להלוות ללקוח מפעם לפעם, משך תקופת המסגרת, הלוואות בסכומים שונים שייקבעו על-ידי הלקוח, וזאת עד לתיקרת מסגרת האשראי."

כאשר לקוח מושך מחשבונו כספים בעודו עומד בהסכם מסגרת האשראי, הרי הוא פועל בתחום האשראי המאושר המוקצה לו, ואילו כאשר הוא חורג מהמסגרת, ומבצע פעולות בגינן גדלה יתרת החובה שבחשבונו מעבר לסכום המאושר, הרי שמדובר באשראי חריג הניתן לו על-ידי הבנק. כל עוד הלקוח פועל בתחום מסגרת האשראי המאושרת, הרי שעל הבנק חלה החובה לכבד את הוראותיו ולאפשר לו למשוך כספים, הגם שחשבונו נמצא ביתרת חובה.

התייחסות נוספת בחקיקה למסגרת האשראי או ליתר דיוק לדרך הנדרשת על-ידי הבנק לנהוג בהפחתת מסגרת האשראי, אפשר למצוא בכלל 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב–1992, שקבעו כי:

"החליט התאגיד הבנקאי על הפחתה במסגרת האשראי, יודיע על כך עשרה ימים לפחות לפני השינוי; אין בהוראה זו כדי למנוע מהתאגיד הבנקאי להקטין מסגרות אשראי או לבטלן, ללא הודעה מקודמת, במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי-יכולת לגבות את האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית של מסגרת האשראי."

אם כן, לאחר שהבנו את המושגים הבסיסיים והעיקריים בסוגיה זו, נעבור לבחון את המאפיינים העיקריים של הסכם מסגרת זו.

ראשית, יש להבין כי הסכם מסגרת האשראי הוא הסכם מחייב לכל דבר ועניין. בהינתן כי יש ללקוח חשבון עו"ש בבנק, הוא יכול לבקש כי תועמד לו מסגרת אשראי. או-אז מבקש הבנק, דרך קבע, להעלות על הכתב הסכם זה. לא בכדי דרש המפקח על הבנקים כי הסכם חשוב ומהותי זה יהא בכתב[4]. חשוב להבין כי מדובר בהתחייבות של הבנק להעמיד את אותה מסגרת אשראי לתקופה המוסכמת ואין לבנק כל דרך לחמוק מכך אלא אם הלקוח הפר את תנאי ההסכם והתקיימו הנסיבות לביטול מסגרת האשראי.

כך אף ראו זאת בתי-המשפט בפסקי-הדין השונים. וכך לדוגמה בית-המשפט-העליון, מפי כב' השופט סולברג, בפרשת אלמודן[5] קבע כי:

"[…] אולם, לצד האינטרס הלגיטימי של הבנק להבטיח את החזר כספו, משנחתם הסכם אשראי על הבנק לכבדו ולהעניק ללקוח את האשראי המוסכם לתקופה הקצובה. […]"

וכך אף נאמר בפרשת אלבס[6]:

"נוכח הוראות אלה ונוכח פסק דינו של בית משפט זה בעניין בנק לאומי [הכוונה לפסק הדין – היועמ"ש נ' בנק לאומי – ג' נ'] אשר הוסיף אף הוא נדבכים לעיצוב החובות החלות על תאגיד בנקאי בהתקשרו עם לקוח בהסכם מסגרת אשראי, יש לקוות כי עברו מן העולם הסכמים בנוסח אשר נדון בעניין אלתית בין הבנק ללקוחו, בהם הוקנתה אומנם ללקוח הזכות לפנות לבנק מפעם לפעם ולבקש אשראי אך הבנק רשאי היה על-פי ההסכם שלא ליתן או לחדש את האשראי ולהפסיקו 'בכל עת בלא לתת הסבר ללקוחות' (עניין אלתית, בעמ' 676). משכך עברה מן העולם גם ההתייחסות אל זכותו של הלקוח לקבל אשראי כאל זכות שטרם נולדה המותנית לחלוטין בשיקול דעתו של הבנק והמוגדרת כציפייה או כסיכוי בלתי ודאי ולא יותר לקבלת הכסף.

ואכן פסקנו שם (מפי השופטת א' חיות), כי "זכות הנתונה ללקוח לקבל אשראי בסכום נתון מאת תאגיד בנקאי בהתאם להסכם מסגרת אשראי שנקשר ביניהם, היא בעיני זכות קיימת ולא זכות עתידית במובן זה שעניין לנו בזכות מוגדרת ומגובשת שהלקוח יכול לממשה בכל עת, בהתאם לתנאי ההסכם" (שם). ברוח זו פסקו גם ערכאות דיוניות שונות, וקבעו כי בנק איננו רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצוֹ בלא סיבה מוצדקת, וכי זכותו לביטול אשראי כפופה לחובת תום-הלב ולקיום ההסכם בדרך מקובלת. "

נוכל לסכם ולקבוע כי הסכם מסגרת אשראי בין בנק ללקוח הוא הסכם המחייב את שני הצדדים, קרי הלקוח והבנק. הלקוח מתחייב כי יעמוד במסגרת המוסכמת ולא יחרוג הימנה; כי ישיב לבנק את כספו בתום התקופה; כי ישלם את הריבית המוסכמת על מסגרת האשראי וכי המצב הכלכלי שהיה לו במועד החתימה על ההסכם יוותר על כנו, וכך כספו של הבנק לא יהא בסיכון.

הבנק, מנגד, מתחייב כי כל עוד לא הפר הלקוח את התחייבויותיו, יעמיד את מסגרת האשראי ויאפשר ללקוח לחייב את החשבון עד לתקרת מסגרת האשראי. כך גם מתחייב הבנק להעמיד מסגרת האשראי עד למועד שהוסכם בין הצדדים.

נראה שאין חולק כי מדובר בהסכם לו מחויבים שני הצדדים. נוכח הנתונים והשימוש הרב במוצר זה, אף בתי-המשפט חזרו והדגישו את חובתו של הבנק לכבד הסכם זה ולדרוש את הפסקתו או שינויו רק בקרות אירועים מסוימים, שיידונו בהמשך בהרחבה.

שנית, כאמור, לבנק קיימת הזכות, במקרים מסוימים, לבטל או להקטין את מסגרת האשראי. כלומר הבנק מתיר לעצמו החופש להתאים ההסכם לנסיבות משתנות. סוגיה זו של ביטול מסגרת האשראי או הקטנתה, היא מהמשמעותיות והשכיחות "בחייהם" של לקוחות רבים – אנשי עסקים ומשקי בית. בהסכם שנחתם בין לקוח לבין בנק קיימת אפשרות לבנק, בקרות אירועים מסוימים, לפעול לביטול או הפחתה של מסגרת אשראי. מובן כי שיקול-דעתו זה של הבנק צריך שיופעל בתום-לב ובסבירות.

בתחום כה מהותי זה לא קיימת חקיקה בנקאית ברורה והלכה למעשה הבנקים "למדו" כיצד עליהם לנהוג מחקיקה שיפוטית אשר נקבעה בעיקר בפרשת היועמ"ש נ' בנק לאומי לישראל[7] אשר עסקה בתניות ובסעיפים אשר ביקש בנק לאומי להכניס להסכמיו. באופן טבעי גם בנקים אחרים השתמשו בניסוחים דומים. פסק-דין זה אשר ייסקר בהרחבה בפרק זה הוא אבן דרך עיקרית בסוגיה זו. פסק-דין זה עבר שני גלגולים – תחילה בבית-הדין לחוזים אחידים ולאחר מכן בהליך ערעור בבית-המשפט העליון שהגישו שני הצדדים. בפרק נפרד[8] אנתח פסק דין זה ואסתפק כעת בציון מסקנת בית-המשפט:

"לאור כל המפורט לעיל, מסקנתנו הינה כי אלמנט הקיפוח שבסעיף 1.2 לחוזה מתמקד במילותיו האחרונות: 'והכל לפי שיקול דעתו של הבנק'. לאור זאת, אנו מורים על שינוי נוסחו של סעיף 1.2 לחוזה, באופן בו יושמטו המילים האמורות מהסיפא לנוסחו של הסעיף, וזאת כשינוי היחידי בנוסח הסעיף."

אשר לקביעות בית הדין בעניין "שינוי מהותי" ו"שלא היו ידועות לבנק", קיבל בית-המשפט את קביעות הבנק וקבע כי: "נוסח זה של הדברים [קרי, הסעיף כפי שנוסח על ידי בנק לאומי  – ג' נ'] עולה בקנה אחד עם זכותו של הבנק שלא להעמיד אשראי נוסף, תוך תקופת המסגרת, שעה שמתעורר סיכון ליכולתו להחזרת האשראי עקב שינוי לרעה שחל (לאחר הסכם המסגרת) בכושר הפרעון של הלקוח. תוספת הדרישה כי על השינוי לרעה להיות 'מהותי' אינה מתבקשת מתוך אותו אינטרס לגיטימי של הבנק. אדרבא יש בה כדי ליצור אי ודאות מיותרת, שכן מהו אותו 'מהותי', האם מתייחס הוא לעוצמת השינוי לרעה בכושר הפרעון, האם מתייחס הוא להיקף האשראי שקם סיכון להחזרתו עקב השינוי, מה דינה של פגיעה חלקית בכושר הפרעון וכיוצא באלה. די בנוסח הדברים לעניין זה כפי שהוא."

תשומת הלב כי חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 בתיקונו האחרון מיולי 2017 (סעיף 7 לחוק זה) אימץ את קביעת בית במשפט בעניין זה ולראשונה מופיע האמור בדבר חקיקה מוסדר וברור[9].

שלישית, בדרך כלל מסגרת האשראי מוגבלת למועד מסוים ונתחמת בזמנים. כעניין של שגרה הבנק מחדש את המסגרת בתום התקופה, אולם בקרות אירועים כאמור ייתכן שלא יסכים לחדש המסגרת.

רביעית, גם כאשר הבנק מעמיד את האשראי לפירעון מיידי, עליו לנהוג בזהירות, בתום-לב, בהגינות ומידתיות ומתוך הבנת מצבו של הלקוח ותלותו באשראי.

כאמור אחת מהשאלות אשר נשאל, פרט לשאלת הזכות העקרונית להעמיד אשראי לפירעון מיידי, היא השאלה, כיצד יש לעשות זאת. כלומר, גם אם לבנק קיימת הזכות לפעול להעמדת האשראי לפירעון מיידי או לצמצומו, מהי הדרך הנכונה וההוגנת לעשות כן.

בסוגיה זו דנה פרשת אלמודן בע"מ[10] אשר נדונה בבית-המשפט העליון. בפרשת אלמודן נדונה השאלה אם הבנק הפר חובה מחובותיו באופן שבו העמיד את האשראי לפירעון מיידי; ובפרט – האם חלה עליו חובת הודעה מוקדמת טרם העמדת האשראי לפירעון? ואם-כן, האם עמד בחובתו זו? בית-המשפט פסק כי הבנק הפר את חובתו ליתן הודעה מוקדמת טרם העמדת האשראי לפירעון מיידי.

בבסיס המחלוקת עמד חשבון בנק ופעולות בניירות ערך. החברה תבעה את הבנק, בטענה כי הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה לנזק כספי. לשיטתה, הבנק לא היה רשאי להעמיד את האשראי לפירעון מיידי הואיל והחברה העמידה לרשותו מכלול ביטחונות; ומכל מקום, הבנק לא העניק לה אף התראה בת עשרה ימים טרם הפירעון, כפי שהיה עליו לעשות.

בית-המשפט הפנה לפסיקה ענפה שלפיה בנק לא רשאי להפסיק את האשראי כפי חפצו ללא סיבה מוצדקת, וכי זכותו לביטול אשראי כפופה לחובת תום-הלב ולקיום ההסכם בדרך מקובלת[11]. נקודה חשובה היא כי בית-המשפט ציין כי מכלול הנסיבות הרלוונטיות לתיק זה, אכן הצדיקו את ביטול האשראי וכי הערעור התמקד באופן העמדת האשראי לפירעון מיידי, ובפרט בסוגיית ההודעה המוקדמת על הפסקת האשראי. בית-המשפט בהתייחסו לפסיקתו הקודמת של בית-המשפט העליון בסוגיה זו, קבע כי את החריג לכלל המתיר הפסקה מיידית של האשראי, יש לקרוא עם דרישת המיידיות. כלומר באותה סיבה המצדיקה את הפסקת האשראי צריך להתקיים יסוד של דחיפות, שיצדיק ביטול מיידי של מסגרת האשראי, ללא מתן הודעה מוקדמת.

בית-המשפט קבע כי בנק נדרש להצביע על סיבה מוצדקת כדי להורות על הפסקת אשראי, ואין די בשיקול-דעתו הבלעדי. וכי לשם הפסקת האשראי ללא מתן הודעה מוקדמת אין די באותה סיבה מוצדקת, אלא יש להצביע על "דבר-מה נוסף". אותו "דבר-מה נוסף" הוא יסוד המיידיות. הסיבה המוצדקת בגינה הבנק מפסיק את האשראי צריכה לכלול מידה של דחיפות, באופן שמכלול הנסיבות שנוצרו אינו מותיר שהות ליתן הודעה מוקדמת, ויש צורך להורות על הפסקת האשראי באופן מיידי.

בית-המשפט הסביר כי אם נאמר שבכל מצב שבו קיימת סיבה מוצדקת להפסיק את האשראי, רשאי הבנק לבצע זאת באופן מיידי ללא מתן הודעה מוקדמת, נרוקן מתוכן של ממש את חובת ההודעה המוקדמת. מטרתה של חובה זו מלכתחילה היא ליתן שהות קצרה לחייבים, שיש הצדקה להפסיק את האשראי שניתן להם.

גישה שכזו כלפי הסכם האשראי, לפיה יש להעדיף פרשנות המאפשרת ללקוח להתכונן לקראת הפסקת האשראי כאשר לא קיים סיכון מיידי לכספו של הבנק, מתיישבת גם עם חובת הבנק לקיים את ההסכם בתום-לב, עם חובת הזהירות המוטלת על הבנק, ועם חובת האמון הייחודית שהיא מנת חלקו[12].

[1]      כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב–1992.

[2]      חשבון עובר ושב מוגדר ככולל בחובו גם חשבון חח"ד: "חשבון עובר ושב" – לרבות חשבון חוזר דביטורי.

[3]      פרשת בנק לאומי נ' היומע"ש, לעיל.

[4]      הוראת ניהול בנקאי תקין 325 "ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב" (11.20114).

[5]      ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 25.6.2014) (להלן: "פרשת אלמודן").

[6]      ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס (פורסם בנבו, 16.1.2014) (להלן: "פרשת אלבס").

[7]      פרשת בנק לאומי נ' היועמ"ש, לעיל ה"ש שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.; פסק הדין בבית-הדין לחוזים אחידים הוא: ע"ש (חוזים אחידים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, פ"מ תשס"ג(1) 481 (2004).

[8] ראו הרחבה וניתוח פסק הדין בהמשך.

[9]     ראו פירוט נרחב באשר לתיקון: גלעד נרקיס ורד שיידמן חוק אשראי הוגן 159 – 162 (2018).

[10]     פרשת אלמודן, לעיל ה"ש .

[11]     בית-המשפט הפנה למקורות הבאים: גלעד נרקיס פרקים בדיני בנקאות כרך א' 106–112 (2011); פש"ר (ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (1989) (פורסם בנבו, 14.2.2007); ה"פ (מחוזי חי') 32831/96 עיסמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 8.8.1998); ת"א 803/88 אלקטרו בסיס בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון (פורסם בנבו, 14.7.1988).

[12]     בית-המשפט הפנה לריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות-חלק כללי 96–99 (1996); לחובת תום-הלב במתן אשראי – גלעד נרקיס, פרקים בדיני בנקאות, כרך א' 106–112 (2011)).