"ריבית", לפי סעיף 1 לחוק, כוללת ריבית או הפרשי הצמדה, לפי העניין.

"ריבית פיגורים" כוללת, לפי סעיף 1 לחוק, כל ריבית שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה הלוואה חלף הריבית, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר. הסעיף מוסיף כי לעניין ניכיון שטר – ריבית שדורש המלווה, מהלווה או ממושך שטר, בשל אי-פירעון של השטר; לעניין הגדרה זו לא יובאו בחשבון הוצאות שהוציא המלווה לשם גביית התשלום שהלווה פיגר בתשלומו כאמור בסעיף 7א.

בפסק-הדין בעניין שלמה נעמי נ' מיסטר מאני בע"מ^[1], דן בית-המשפט ביחס שבין פיצוי מוסכם לבין ריבית פיגורים לעניין הגדרות החוק. תכליתם של שני רכיבים אלו היא לפצות את המלווה על הפרת החוזה על-ידי הלווה, והם דומים הלכה למעשה. בסעיף ההגדרות נקבע במפורש:

"ריבית נוספת… בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר."

על-כן, יש לראות בפיצוי המוסכם כחלק מריבית הפיגורים לצרכי החוק. אף-על-פי-כן, בפרשה זו מצא לנכון בית-המשפט להקל בדרישת הגילוי המחמירה^[2] בדבר ריבית הפיגורים: מדובר היה בחוזה שכלל פירוט בהיר ומפורש של תנאי ריבית הפיגורים, וכן של תנאי הפיצוי המוסכם; אולם, החוזה לא כלל הבהרה ששני הרכיבים כרוכים זה בזה, וכי על הלווה יהיה לשאת בחיובים הנובעים משניהם, במקרה של הפרת ההסכם.

לשיטת בית-המשפט, לווה סביר היה מבין זאת, ואין בכך בכדי להביא למסקנה בדבר הפרת חובת הגילוי. עם זאת, הוסיף בית-המשפט, כי מוטב היה לו הסכם ההלוואה היה מגלה באופן ברור, שהפיצוי המוסכם מתווסף לריבית הפיגורים במקרה של הפרה.

"שיעור העלות הממשית של האשראי" מוגדר, בסעיף 1 לחוק, כיחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי.

"תוספת" כוללת, בסעיף 1 לחוק, כל סכום שנדרש לווה לשלם, בקשר לחוזה ההלוואה, מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט: (1) ריבית פיגורים (2) הוצאות שהוציא המלווה לשם גביית התשלום שהלווה פיגר בתשלומו כאמור בסעיף 7א ו-(3) הוצאות שנדרשות לשם העמדת ההלוואה במועד העמדתה, מסוג ובסכום שקבע שר המשפטים, ובכלל זה, סכום כולל, לפי הצעת המפקח על הבנקים, המפקח על נותני שירותים פיננסיים או הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, לפי העניין, בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט, ורשאי שר המשפטים לקבוע הוראות שונות כאמור לגבי סוגי הלוואות ובתנאים שקבע.

הגדרה זו מעלה מספר שאלות באשר לאופן יישומה עם הגדרת "ריבית" ובשילובן של שתי ההגדרות, עם המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק (ראה, דיון להלן).

"יתרת חוב" מוגדרת בסעיף 1 לחוק, כסכום שהלווה חייב למלווה בנקודת זמן מסוימת, כשהוא מורכב מסכום ההלוואה, מהתוספת ומריבית הפיגורים, בהפחתת הסכומים ששולמו בפועל על-ידי הלווה למלווה, והכול כפי שהוא עד אותה נקודת זמן.

העמסת ריבית אסורה על-ידי קיטלוגה כ"תוספת"

בעבר, ההגדרה של "תוספת", פתחה פתח להעמסת ריבית המשולמת על-ידי הלווה, אשר חורגת מן הריבית המותרת על-פי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (החוק הרלוונטי דאז). עם תיקון החוק ו"הפיכתו" ל-חוק אשראי הוגן, הרי ששאלה זו למעשה נפתרה, שהרי "שיעור העלות הממשית של האשראי" כולל באותו את כל התוספות למעט אלה שהוחרגו לפי ההגדרה של מהי "תוספת".

צמצום רכיב הוצאות "תוספת", עקב היותן חלק מרכיב "ריבית" אשר מוגבלת בסעיף 5 לחוק

מן הכיוון ההפוך, מתעוררת בעיה נוספת – מה הדין כאשר התוספת היא אכן "תוספת" כהגדרתה בחוק, אולם במסגרת שילובה במסגרת המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק, יוצא כי ה"ריבית" המתקבלת, חורגת מן המותר על-פי החוק הנזכר לעיל. האם במקרה כזה, יש להפחית את עלות ההוצאות? ובלשון אחרת – האם הוצאות המוצאות בקשר עם ההלוואה, אשר ניתן לדרוש כי ישולמו על-ידי הלווה, האם אלו מוגבלות לתקרת הריבית המותרת, כאשר התוספת האמורה משולבת במסגרת המנגנון הקבוע בסעיף 5 לחוק?

למען הסדר הטוב נרחיב – ההגבלה על הריבית באה לידי ביטוי בחוק אשראי הוגן, בסעיף 5, הקובע מנגנון המגביל את שיעור העלות האשראי המרבי.

מלשון החוק עולה, כי להבדיל מריבית פיגורים והוצאות כפי שפורט לעיל (המחריגות "תוספות"), הרי ש"ריבית" ו"הצמדה" מהוות תוספת לכל דבר ועניין, וכל "תוספת", מהווה חלק מהגדרת הביטוי "העלות הממשית של האשראי", שאינו יכול להיות גבוה יותר משיעור מקסימאלי, שחישובו נקבע בחוק ועל פיו, לכן המלווה לא יוכל לגבות ריבית נוספת זו ואף יהא כפוף לסנקציות פליליות אם עבר את הריבית הקובעת לענין זה או לביטול הסכם ההלוואה.

[1]      הפ (ת"א) 1291/03 שלמה נעמי נ' מיסטר מאני בע"מ (פורסם בנבו, 20.12.2006).

[2]      ראה הרחבה על חובת הגילוי בפרק מס' 5.