שיקול-הדעת של הבנק בהעמדת אשראי

פסקי-הדין השונים חזרו והבהירו כי מתן אשראי ללקוח, הינו נושא הנתון לשיקול-דעתו של הבנק ויש לבנק אינטרס לגיטימי לשמור לעצמו את הזכות ושיקול-הדעת להסכים או לסרב למשיכת יתר או להענקת אשראי מסוג אחר, כל עוד אין בהתנהגותו משום הפרת הסכם עם הלקוח. קודם להעמקת הדיון נבקש לסקור ולרכז את המצב הפסיקתי הקיים.

פסק-דין חשוב ומרכזי המסביר את הרציונאל העומד מאחורי קביעות חוזרות ונשנות אילו הנו כאמור פרשת אחים טופז[1] שם קבע כב' השופט עמית כי שיקוליו של הבנק בהעמדת אשראי יכולים להשתנות, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח כאשר, כך נקבע, כי:

"הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק  וכיו"ב שיקולים."[2]

יחד-עם-זאת ממשיך כב' השופט עמית וקובע כי:

"ברגיל, היקף התערבות בית-המשפט בשיקול-הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי"[3].

יצאנו למדים כי לפנינו מושג חדש וחשוב אותו תווה כב' השופט עמית – "הגיון עסקי-בנקאי"[4].

כך במקרה אחר נדחתה הטענה כי על הבנק להתאים את מסגרות האשראי לפעילותה של חברה ולביטחונות אשר בידיו[5]. וכך נקבע לא אחת שגם אם הבנק היה נכון לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת, אין לפרש זאת כחובה להמשיך ולעשות כן בעתיד ללא הגבלה, היינו יש לאפשר לבנק לשנות את מדיניותו[6] בהתאם למצב הלקוח וסיכוני הבנק.

מעניין לראות, וללמוד גזירה שווה למחקר זה, דווקא מפסיקה חדשה העוסקת בשיקול-דעת הבנק ליתן שירותים לנתוני שירותי מטבע. הגם והסוגיה איננה דומה למקרה הנדון במחקר זה, בבואנו לבחון את התנהלות הבנק ראוי שנבחן כיצד ניתחו בתי-המשפט השונים את התנהלות הבנק במקרים אלו. גם במקרים אילו לא הייתה קיימת חובה בדין על הבנק להעניק שירותים במקומות מסויימים. אולם מקביעות אילו ניתן לדעתנו ללמוד רבות אודות דרך הילוכו של בית-המשפט בבואו לבחון את התנהלות הבנק. רוצה לאמר – כיצד ומאילו טעמים מבקר בית-המשפט את שיקול-דעת הבנק[7]. כך בדומה למקרה הנדון במחקר זה נדרש בית-המשפט לבחון את התנהלות הבנק בהעמידו שירות לאוכלוסייה מסוימת הגם ומדובר בלקוח השונה באופן מהותי ממודר האשראי הטיפוסי.

בפרשת שרעבי[8] נדונה תביעה של נותן שירותי מטבע אשר ניהל עסקיו באילת. בנק לאומי ביקש להעבירו לסניף ייעודי לנותני שירותי מטבע בעיר תל אביב וזאת נוכח העובדה כי לשיטתו הוא היה הלקוח היחיד בעיר אילת אשר דרש שירותים אילו ונוכח הביקורת וההתמקצעות הנדרשת אין לחייבו להכשיר כוח אדם למען לקוח בודד. בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע כי הבנק מחוייב להמשיך ולהעניק את השירותים ללקוח זה בעיר אילת וזאת תוך דיון מעמיק וחשוב בתפקידו של הבנק. כל זאת בשעה שכאמור אין כל דבר חקיקה המחייב בנק להעניק שירות מסויים דווקא במקום כזה או אחר. בית-המשפט קבע כי: 

"'מאחר שהתאגידים הבנקאיים נהנים מהיתרון שהשירותים שהם נותנים נתייחדו להם ואסור לאחר לתיתם, יש לחייב אותם לתת שירותים אלה לציבור" (הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה"ח 1497, עמ' 106 (01.12.80)). דהיינו, מאחר והבנקים מציעים לציבור שירותים המיוחדים להם על-פי חוק ואשר אדם מן השורה אינו רשאי על-פי חוק ליתן, הדבר מטיל עליהם את החובה ליתן שירותים בנקאיים מסוימים לכל דורש, אלא אם כן קיים טעם סביר לסירובם ליתן את השירות. נטל ההוכחה לכך שהסירוב ליתן שירות הוא סביר מוטל על הבנק, כאשר בהקשר זה אין די בחשש ערטילאי לצורך הסירוב[9].[10] (ההדגשות לא במקור ג.נ.)

בית-המשפט החיל את מבחן הסבירות וקבע כי:

אין מחלוקת, כי ככלל, הבנק אכן אינו מחויב להעניק שירותים בנקאיים במקום ספציפי דווקא, אלא הוא רשאי להתנות את מתן השרות בסניף אחר, גם אם סניף זה מרוחק ממקום שבתו של בעל החשבון. דפוס פעולה מעין זה הוא לגיטימי, בפרט בהתחשב בחובות המוטלות על הבנקים מכוח הוראות החוק להלבנת הון והצווים שנקבעו מכוחו, אשר בשלהן בחר הבנק לנהל את חשבונות הנש"מ, הדורשים פיקוח מתמיד, בסניפי בנק מתמחים בלבד. עם זאת, גם עקרון זה כפוף למבחן הסבירות, וברור כי לא ניתן לטעון, כי הבנק רשאי להתנות את קבלת השירות בסניף ספציפי, יהא מרחקו של סניף זה אשר יהא: "טול לדוגמה מקרה בו הבנק מאפשר המשך הפעילות בחשבון שהתנהל בסניף בצפון בכפוף להעברתו לסניף אחר מרוחק, באילת למשל, כאשר לבנק סניפים ייעודיים נוספים קרובים יותר. כלום יכולנו להשלים עם זה ולומר כי אין מתערבים בהחלטתו, הגם שנראית היא כבלתי-סבירה? על כך יש להשיב בשלילה" (ת.א. (חי') 27289-11-13‏ ‏ואיל כנען נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פסקה 17 לפסק הדין (פורסם בנבו) (19.1.14). לטעמי, התניית מתן השירות לתובע בהעברת חשבון הבנק שלו לסניף בתל אביב, כאשר התובע מתגורר באילת, אינה עומדת במבחן הסבירות ועל כן דינה להתבטל."

הערה חשובה של בית-המשפט, הגם ונאמרה באוביטר, חשובה ביותר לדיוננו אנו. שם דווקא מתוך הבנת עמדתו של הבנק והחשיבות בביקורת על סוג החשבונות של נש"מ (נותן שירותי מטבע) קובעת כב' השופטת דברת כי הגם והיא מקבלת את טענת הבנק בדבר הסיכון של חשבון זה מכח חוק איסור הלבנת הון "החלטת הבנק לפיה הסניף המתמחה הקרוב ביותר לתובע יהיה בתל אביב, מבלי לאפשר קבלת שירות נדרש במרחק סביר ממקום עסקו של התובע באילת, אינה סבירה. לא יתכן כי הבנק יצור מצב שבו תושבי הפריפריה הרחוקה אינם זכאים לנגישות מינימלית לשירותים בנקאיים עבור חשבונות נש"מ, גם אם מדובר בחשבונות שאכן מקימים סיכון עבור הבנק." (ההדגשה איננה במקור – ג.נ.)

למדנו ממקרים אילו כי כאשר בית-המשפט מתרשם שקיימת חובה על הבנק לנהוג בהתאם לנורמת התנהגות מסויימת, נוכח תפקידו הציבורי החשוב והגם שאין בדין חובה לנהוג כך, הוא מוצא את העיגון הנורמטיבי לחייבו.

עדיין הדרך בה אנו צועדים אל עבר בחינת חובת הבנק ליתן אשראי איננה פשוטה כלל ועיקר. עד כה למדנו שדבר החקיקה קובע באופן ברור כי לבנק אין כל חובה ליתן אשראי. כך גם למדנו שכאשר בית-המשפט מתרשם כי אין ללקוח ברירה אמיתית הוא מחייב את הבנק לנהוג בדרך מסוימת מתוך הבנה כי מדובר בגוף מעין ציבורי שצריך (ואף חייב) ליתן שירותים מסויימים. להלן ננסה להצביע על מגמות וקביעות שונות שייתכן וייסעו לנו להבין – אם ומתי בכל זאת נוכל לצפות מבנק להעמיד אשראי.

עם השנים החלו להיבנות מגמות בעניין החובות החלות על הבנקים, כאשר בתי-המשפט מחילים חובות נוספות מהותיות על מערכת הבנקאות, והרעיון המרכזי הוא כי על הבנק לשקול שיקולים ענייניים בבואו להחליט האם להעניק אשראי ללקוח. כבר עתה נאמר כי אנו סבורים שיש לצעוד לכוון זה, אומנם בזהירות רבה, שעה שהמחוקק בחר, עדיין, שלא להתערב בסוגייה זו.

[307] פרשת מיכל דחוח

כאמור קיים קושי לאתר פסקי-דין העוסקים במצב בו מלכתחילה סירב הבנק להעניק אשראי. מניסיונות רבים לאתר פסקי-דין העוסקים בסוגיה דא עסקינן עלה בידי לאתר פסק-דין מעניין, ממנו ניתן ללמוד רבות לחקר סוגיה זו. הדבר הגיע לפתחו של בית-המשפט בפרשת מיכל דחוח[11] שנדונה בפני בית-המשפט השלום. נדמה כי לפנינו מקרה דומה לסוגיה הנדונה ברשימה זו, הגם וקיים הבדל מסוים – שכן במקרה שבנדון ללקוחה היה חשבון פעיל (להבדיל ממרבית המקרים בהם למודרי האשראי כלל אין האפשרות לקבל אשראי ולהוכיח עצמם כראויים לכך) ואף נראה כי הלקוח היה בעל היסטוריית אשראי חיובית ובכל זאת הבנק סירב ליתן לה אשראי.

בקציר האומר – בפרשת מיכל דחוח דובר בלקוחה נורמטיבית, עובדת מדינה ובעלת תארים אקדמאים, אשר נטלה מהבנק הלוואה ראשונה בסך של מאות אלפי ש"ח וכבטוחה להשבתה נרשמה משכנתה על זכויותיה בדירת מגורים. הלקוחה פרעה את תשלומי ההלוואה הראשונה כסדרם, ובהמשך פנתה לבנק בבקשה ליטול הלוואות נוספות לקראת מכירת הדירה ורכישת דירה חדשה, הבנק אישר את הבקשה והלקוחה נטלה הלוואות נוספות. בהמשך, שוב פנתה הלקוחה לבנק בבקשה לקבל הלוואה חדשה אשר תובטח אף היא במשכנתה על הדירה, ואולם הבקשה להלוואה חדשה לא אושרה, הלקוחה לא השלימה עם הודעת הסירוב ופנתה לבנק כשהיא מבקשת לקבל את החלטת הבנק שלא להעמיד לה את ההלוואה החדשה בכתב ובצירוף נימוקים, ואולם פנייתה לא נענתה.

בית-המשפט קיבל את תביעתה של הלקוחה כנגד הבנק  בחלקה, ופסק, כי הבנק לא היה חייב ליתן לקוחה אשראי נוסף כלשהו, אך יחד-עם-זאת חייב בית-המשפט את הבנק לנמק את סירובו ולא להותיר את הלקוחה בעלטה ולשלול ממנה את הזכות הבסיסית לדעת את הסיבה לסירוב, וכן כי קיימת לה זכות לדעת אם נפל דופי בהתנהלותה או שמא יש סיבה עניינית אחרת לסירוב.

בפרשת זו בית-המשפט קבע אומנם כי הבנק אינו חייב ליתן ללקוחה אשראי, אך יש לראות בו, לדעתי, ניצן נוסף בסוגיית האשראי הבנקאי, שכן בית משפט צעד כברת דרך נאה, בבחינת חובות הבנק, ואשר לעניות דעתי, בהתקיים נסיבות עובדתיות שונות, בית-המשפט יכול היה גם להגיע לתוצאה כי בעניין דנא היתה קיימת חובה על הבנק להעמיד אשראי ללקוחה.

במסגרת פסק הדין בית-המשפט עמד על הקשר בין בנק ללקוח וקבע כי הוא מתבסס בעיקרו על מערכת חוזים, אשר נכרתה בין הצדדים בתחילת הקשר ביניהם, ואף נקבע כי החוזים האלו אינם חזות הכל ולצידם מערך של כללים המתייחסים ליחסי בנק ולקוח ולהם גם מתווספות חובות מדיני הנזיקין, ובצד הכתב של החוזה, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים, בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו- 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר – ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח[12].

בית-המשפט חידד את הדברים בייחס לחוזה למול בנק נוכח התלות הגדולה שיש ללקוח בבנק, פערי הכוח הגדולים שבין הבנק ללקוח והזכות הייחודית שהוקנתה בדין לבנקים להענקת שירותים בנקאיים, אשר משיתים על הבנקים חובה מוגברת של תום-לב[13], ובהתאם לכך, נקודת המוצא בבחינת טענות הלקוחה הינה חובתו המוגברת של הבנק לתום-לב ולגילוי נאות, חובת תום-לב אשר נוכח מעמדו הייחודי של הבנק חורגת מעבר לחובת תום הלב החלה על צד לחוזה.

השקפה מעניינת אודות פרשנות הסיפא של סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ניתנה על-ידי בית-המשפט שגרס כי אזכור שירות זה בהקשר של האיסור על סירוב בלתי-סביר ליתן שירות, מכוון להצביע על כך שאותו עיקרון האוסר על סירוב "בלתי-סביר" חל אף על סירוב למתן אשראי, כאשר בית-המשפט קובע כי הדבר נובע הן מלשון חוק הבנקאות (שירות ללקוח) והן מכוח אותן עקרונות של תום-לב והגינות החלים על הבנקים.

נוכח חשיבות – והחידוש הרעיוני נביא את הדברים כאומרם:

"חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)") קובע את חובותיו של תאגיד בנקאי במתן שירותים בנקאיים. בסעיף 2(א) בחוק הבנקאות מנויים מספר סוגי שירותים שלגביהם נקבע כי אסור לבנק לסרב לתת אותם אם הסירוב "בלתי-סביר". סעיף זה מסתיים בהוראה הבאה: "אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח".

נראה שלא בכדי מופיע קשר זה בין מתן אשראי לחובה להימנע מסירוב "בלתי-סביר". מתן אשראי הינו מסוג השירותים המנויים בתחומי פעילותו של בנק (סעיף 10(5) בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א -1981). נראה שאזכור שירות זה בהקשר של האיסור על סירוב בלתי-סביר ליתן שירות, מכוון להצביע על כך שאותו עיקרון האוסר על סירוב "בלתי-סביר" חל אף על סירוב למתן אשראי. כך מלשון חוק הבנקאות (שירות ללקוח) וכך מכוח אותן עקרונות של תום-לב והגינות החלים על הבנקים."

נציין כי אמירה זו של בית-המשפט ראויה לביקורת נוכח לשונו הפשוט והברור של הדין בעניין כפי שנסקר בהרחבה בפרקים הקודמים. זאת הגם ואני כשלעצמי מסכים לה.

בעניין זה בית-המשפט אף הפנה לפרשת בוך בו נקבע כי אומנם מתן אשראי ללקוח הוא עניין המסור לשיקול-דעת הבנק אולם גם זה כפוף לחובת תום הלב והדרך המקובלת וחובות האמון והנאמנות ביחסי בנק-לקוח[14].

בית-המשפט אף התווה את המדיניות הרצויה בהתנהלות הבנק בעת העמדת אשראי שהיא כפופה במפורש לסעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) וכן לעקרון חובת תום הלב וההגינות המוגברת החלה על בנק בכלל, ונקבע כי אף שבנק איננו חייב לתת שירות הכרוך במתן אשראי, בנק חייב גם חייב לבסס החלטתו זו על שיקולים סבירים והגיוניים, דהיינו: שיקולים כגון מצבו העסקי של הלקוח, גובה האשראי, הביטחונות המוצעים וכד', וכי בנק אינו רשאי לסרב לתת אשראי על בסיס שיקולים זרים, שרירותיים ולא ענייניים.

העולה מפסק הדין כי בית-המשפט הלך כברת דרך חשובה וקבע כי אין חובה על הבנק להעמיד אשראי אך יחד עם זאת עניין זה כפוף להצדק סביר והגיוני וכן לחובת תום-הלב.

לאחר שסקרנו מושגי יסוד נדון בשאלה האם חלה על הבנק החובה ליתן ללקוח הפונה אליו אשראי. נבחן איפוא את שיקוליו השונים של הבנק להקצות מסגרת אשראי ללקוח. כמו כן, בהמשך נדון במצבים בהם הבנק דורש פירעון של אשראי שכבר הוקצה ללקוח, כלומר מפסיק את מתן האשראי או מקטין את גודלו.

נוכח האמור מהשוואת הסיפא של הסעיף לרישא שלו, נראה לכאורה, כי כשלקוח מבקש לפתוח חשבון ביתרת זכות או לקיים שיק בנקאי, לדוגמה, הבנק רשאי לסרב לו, אך רק אם הסירוב הינו סביר. לעומת זאת, כאשר הבנק מסרב ליתן ללקוח אשראי, סירובו יכול להיות גם בלתי- סביר.

על-פי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות: "לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי-סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים: … אולם, אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

יש להבדיל בין מצב בו הבנק מסרב להעמיד אשראי לבין מצד בו הבנק מסרב לפתוח חשבון או לתת שירות שהוא לכאורה מחוייב. סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 קובע רשימה של פעולות שבהן לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים, כדלהלן:

"(א)  לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:

(1)   קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;

(2)   פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:

(א)   החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;

(ב)   הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;

(3)   מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;

(4)   (נמחקה);

אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.

(ב)   התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו.

(ג)    הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בצו שהוראות סעיף זה יחולו על שירותים נוספים.

(ד)    בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לעניין מתן שירותים, ואם לא נתקבלה מהמפקח הודעה על התנגדותו למדיניות האמורה, ייחשב כסביר סירוב הנובע מאותה מדיניות".

כב' השופט בנימין ארנון בפסק דינו בעניין קפלן שיווק בשר בע"מ[15] בהתייחסו לחובתו של בנק לתת שירות. זאת להבדיל מהחובה להעמיד אשראי  וקובע:

"הוראה זו כוללת הסדר מיוחד המטיל על תאגיד בנקאי חובה סטטוטורית לספק שירותים מסויימים שיוחדו לתאגידים בנקאיים, כאשר בין השירותים הללו נמנית החובה לנהל חשבונות של לקוחות. מכלל הלאו המופיע ברישא של סעיף 2(א) הנ"ל ניתן לשמוע את ההן: תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף ובלבד שמדובר בסירוב סביר. בעניין זה שותף אני לדעתו של פרופ' ריקרדו בן אוליאל, אשר מצאה ביטוי בספרו "דיני בנקאות" (חלק כללי, תשנ"ו-1996), עמ' 433 (להלן: בן אוליאל), לפיה: "הן הדין הכללי והן ההסדר החקיקתי המיוחד מרשים לבנק לסגור את חשבון הלקוח לאחר שמצא סיבה סבירה לכך".

נטל ההוכחה באשר להתנהלותו של הבנק הנו נושא מהותי וחשוב ויש בו בכדי ללמד על התייחסות הפסיקה לחובתו זו של הבנק. בהמשך פסק הדין שנדון לעיל דן כב' השופט ארנון גם בשאלת זו של נטל ההוכחה:

"הצדדים בתיק שלפניי חלוקים בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את קיומם או אי-קיומם של התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק הבנקאות. בעניין זה, ובהתחשב גם בחובה הסטטוטורית המוטלת על המשיב לאפשר המשך ניהולו של חשבון הנמצא ביתרה קרדיטורית בנסיבות בהן הלקוח לא הפר, לכאורה, את ההסכם שנכרת בינו לבין הבנק – מקובלת עלי עמדתה של המבקשת לפיה במקרה בו סירב תאגיד בנקאי לספק את אחד השירותים המנויים בסעיף 2(א), רובץ על כתפיו נטל ההוכחה כי סירובו זה היה סביר.

אני סבור כי מאחר והתאגיד הבנקאי הוא הגוף המסרב להעניק ללקוחו את השירותים נשוא המחלוקת, על אף שלכאורה הוא מחויב לתיתם, הרי שאם ברצונו להחריג עצמו מהחובה הסטטוטורית הזו המוטלת עליו – הוא זה החייב בהוכחת ההצדקה לכך, דהיינו בהוכחת סבירותו של הסירוב. מסקנה זו מתחזקת בהתחשב גם בכך שהנימוקים והשיקולים שהובילו להחלטה בדבר הסירוב מצויים בידיעתו של המשיב."

ניכר מדבר החקיקה המפורש ואף מדברי בית המשפט כי הנטל בכל הנוגע לאי מתן שירות רובץ על התאגיד הבנקאי זאת להבדיל משיקול דעתו בעניין אשראי.

[1] כב' השופט עמית ב- ת"א (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (26.3.2007, פורסם בנבו).

[2] שם בפסק הדין ותוך הפניה למאמרו: יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי" הפרקליט מד (1999) 449, 469.

[3] שם בפרשת טופז.

[4] בהמשך נבקש ללמוד ולהרחיב מושג חשוב זה וללמוד ממנו גזירה שווה אף לדיוננו כאן.

[5] כב' השופט אנגלרד ב- ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 592-591 (1999).

[6] (ע"א (יר') 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.98). "העובדה שהמשיב היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת ואף אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה לעשות כן בכל עת גם בעתיד וללא כל הגבלה. המשיב זכאי לשקול את מדיניותו בכל עת ועת. מקום בו הוא מאשר חריגה, נושא הוא בסיכון עד לשלב שלא יחפוץ להמשיך ולנהוג" ע"א (יר') 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.98). וכן: ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ – סניף חדרה נ' יאיר ש. שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 11.11.1999).

[7] יובהר כי מקרים אילו הגם ואינם עוסקים כלל ועיקר במתן אשראי אלא בדרישת הבנק לרכז את נותני שירותי המטבע בסניפים ייעודיים או בסגירת חשבונם בכלל.

[8] תא (ב"ש) 38580-03-16 אריה שרעבי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 6.10.16).

[9] רע"א 6582/15 עמותת איעמאר נ' בנק הדואר (פורסם בנבו, 1.11.15).

[10] ראו מקרה דומה בעניין רע"א 9775/11 אמני נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו, 30.12.11). נפסק כי: "חובת הבנק להענקת שירותים בנקאיים לפי חוק הבנקאות, אינה החובה להעניקם במקום ספציפי, אלא לא למנוע אותם מן הציבור. הדברים עולים גם מדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם "מאחר שהתאגידים הבנקאיים נהנים מהיתרון שהשירותים שהם נותנים נתייחדו להם ואסור לאחר לתיתם, יש לחייב אותם לתת שירותים אלה לציבור" (הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), הצעות חוק תשמ"א, עמוד 106). על כן, החלטת הבנק לחדול ממתן שירותי בנקאות לנותני שירותי מטבע ובהם המבקשת ספציפית בסניף כרמיאל, תוך האפשרות החלופית לנתינתם בסניף אחר של הבנק, על פניה אינה נוגדת חוק זה… נתתי אל לבי שהסניף המוצע בעפולה הוא היחיד שמצפון לתל אביב בבנק המשיב שיתן שירותים בנקאיים לנותני שירותי מטבע. איני מקל ראש באי-הנוחות הנגרמת למבקשת לעת הזאת, ויתכן שיהא עליה, כדי לשרת את לקוחותיה, לקיים נסיעות לעפולה למצער בתקופה הקרובה, אך איני רואה עילה משפטית לקבל את הבקשה".

[11] ת"א 16079-03-11 מיכל דחוח-הלוי נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו, 28.07.13). (להלן : "פרשת מיכל דחוח").

[12] בית-המשפט הפנה ל- דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5) 1, 16.

[13] ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.2004). וכך נאמר שם: "המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ללקוח מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכול, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות, שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. נוסף על אלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין… עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום-לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן ולביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על-פי נסיבותיו של כל מקרה.."

[14] ת.א. (חיפה) 846/04 בוך דבורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו 10.01.2008). יצויין כי במקרה זה דחה בית-המשפט את תביעת הלקוחה כנגד הבנק וקבע כי הבנק נהג כדין, שעה שסירב להעמיד אשראי.

[15]    ה"פ (מרכז) 11043-12-08 קפלן שיווק בשר בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 23.04.09).