הוראות החוק

סעיף 5 לחוק אשראי הוגן שינה את ה"נוסחה" שהייתה קיימת בסעיף 5 לחוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (כאמור – כך נקרא החוק עובר לתיקון מס' 5 אשר שינה את שמו), לפיה "שיעור עלות האשראי המרבי" מוגבל לפי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחודשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור על-ידי הבנקים, שנקבעו על-ידי בנק ישראל".

בתיקון מספר 5, שונתה הנוסחה ונקבע כי שיעור העלות הממשית של האשראי, לא יעלה, בחישוב שנתי, על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת כריתת חוזה ההלוואה^[1].

נזכיר כי "שיעור העלות הממשית של האשראי" מוגדר בס' 1 לחוק כ-"היחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל, בחישוב שנתי". יצוין כי הגדרה זו לא השתנתה עם תיקון מס' 5 אולם המושג "שיעור העלות המרבית של האשראי" הוא מושג חדש לגמרי^[2].

התוספת מוגדרת בס' 1 לחוק כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט אלה: (1) ריבית פיגורים (2) הוצאות שהוציא המלווה לשם גביית התשלום שהלווה פיגר בתשלומו כאמור בסעיף 7א' (3) הוצאות שנדרשות לשם העמדת ההלוואה במועד העמדתה, מסוג ובסכום שקבע שר המשפטים, ובכלל זה, סכום כולל, לפי הצעת המפקח על הבנקים, המפקח על נותני שירותים פיננסים או הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, לפי העניין, בהסכמת שר האוצר ונגיד בנק ישראל ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט, ורשאי שר המשפטים לקבוע הוראות שונות כאמור לגבי סוגי הלוואות ובתנאים שיקבע".

"שיעור העלות המירבית של האשראי" מוגדר בס' 1 לחוק כ-"שיעור העלות הממשית של האשראי המרבי שניתן לקבוע בחוזה הלוואה ולגבות מלווה, והכול כמפורט בתוספת הראשונה, לפי העניין".

התוספת הראשונה לחוק מתייחסת ל"שיעור העלות המרבית של האשראי" בתרחישים שונים. בקצרה נציין כי לגבי הלוואה הניתנת בשקלים חדשים, העלות המרבית היא ריבית בנק ישראל בתוספת 15%. לגבי הלוואה הניתנת במטבע חוץ – ריבית הליבור בתוספת 15% ולגבי הלוואה קצרת מועד (שאינה עולה על 3 חודשים) שניתנת על ידי מלווה מוסדי – ריבית בנק ישראל בתוספת 20%.

מטרות הגבלת שיעור עלות האשראי המרבי

סעיף 5 הנזכר לעיל הינו אחד מהסעיפים המרכזיים בחוק אשראי הוגן, הקובע, בהוראה בעלת מאפיינים רגולטיביים – תקרה לריביות המותרות בשוק ההלוואות בישראל אשר ניתנות על-ידי מלווים שזהו עיסוקם.

מטרות תיקון החוק^[3] לעניין קביעת תקרת הריבית המקסימלית האפשרית היו שתיים. הראשונה, להסדיר את שוק ההלוואות בישראל, הן במערכת הבנקאית והן במערכת החוץ-בנקאית. המטרה השנייה, להגן על הצרכן מפני ריביות דרקוניות ולקבוע כי ריבית מעל שיעור מסוים (ריבית בנק ישראל בתוספת 30%) מהווה עושק וריבית נשך של הלווה. נציין כי הייתה גם מטרה שלישית לתיקון החוק והיא המלחמה בהון השחור (הכנסת סנקציה פלילית על העדר מסמך בכתב בחוזה הלוואה, למעשה בעקיפין דוחפת את כל שוק ההלוואות ליותר תיעוד וליותר שקיפות).

נזכיר גם כי חוק אשראי הוגן יצר "מהפך" בהחלתו, הן על הבנקים והן על גופים חוץ-בנקאיים ונסיבותיו של אחד אינן דומות לנסיבותיו של האחר. כך למשל, בטרם תוקן החוק, הבנקים לא הוגבלו בתקרה לעניין הריבית המקסימלית שניתן לגבותה במסגרת חוזה הלוואה. מאידך, הגופים החוץ-בנקאיים הוגבלו בתקרה מקסימלית שבסופו של יום הגיעה לריבית מקסימלית של כ-8%^[4].

ייחודו של התיקון לחוק הינו בקביעת תקרה אחידה לשני סוגי הגופים לעיל, אשר מאפשרת לגופים חוץ-בנקאיים מרחב פעולה גדול יותר עם העלאת הרף העליון של הריבית מ-8% ל-15% או 20% (הלוואה רגילה והלוואה קצרת מועד, בהתאמה. אחוזי הריבית הם תוספת על ריבית בנק ישראל כאמור).

קביעת תקרה זהה לשתי המערכות תביא ליותר תחרות בשוק, כך סבר המחוקק. כמו כן, נציין כי המחוקק בדברי ההסבר להצעת חוק^[5] לא מצא מקום לאבחנה שהייתה קיימת בין מלווים במערכת הבנקאית לבין מלווים במערכת החוץ בנקאית.

ואולם קביעת תקרה לריבית מקסימום עבור הבנקים (תקרה שלא הייתה קיימת בעבר עבורם) והעלאת תקרת ריבית המקסימום עבור הגופים החוץ-בנקאיים לא באה ללא חשש. היטיב לבטא חשש זה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הח"כ ניסן סלומינסקי (הבית היהודי) בדברים הבאים^[6]:

"אני רוצה לתת תזכורת – מהרגע שאנחנו שמים תקרה לריביות נולד חשש שמא הבנקים כולם יתחילו להתיישר לפי התקרה הזאת, ומממוצע של 7% יתחילו להתקרב לכיוון של 13%, ואז מה שעשינו זה לגרום נזק לכל האנשים הנורמטיביים. מה עוד שאנחנו שמרגע ששמנו תקרה כזאת אנחנו גם נותנים לבנקים צידוק מוסרי. כי עד עכשיו יכול להיות שהם התביישו לקחת ריבית כזאת גבוהה, אבל מרגע שהמחוקק קבע רף, אמרנו שזה הרף המוסרי. ואז הם התקרבו לזה…

…אותו דבר לגבי הגופים החוץ-בנקאיים שעד היום נתנו בריבית החוקית שלהם רק ל-20% מהאנשים כי הם אמרו של-80% הם לא יכולים לתת, וברגע שתהיה להם תקרה לא של 8%, אלא של 15% פתאום יתברר לנו שב-8% הם לא נותנים ל-20% שהם נתנו קודם, אלא ייתנו רק ל-10%. כלומר ל-20% הם יכלו לתת קודם אם הם נתנו. למה? כי ברגע שיש תקרה חוקית גבוהה יותר יכול להיות שהם התיישרו. לכן רציתי לעשות את החוק הזה כהוראת שעה, ואחרי שלוש שנים תהיה בדיקה. יבואו לכאן הרגולטורים וידווחו לנו מה הממוצעים אצל הבנקים ומה קורה בחוץ-בנקאיים, ולפי זה נראה, אם יתברר שהבנקים מנצלים את זה ומעלים את הריבית ובסך הכול נותנים אשראי אולי ליותר אנשים, אבל האנשים הנורמטיביים במקום לשלם 4% או 5% היום, יתחילו לשלם 8% ו-9% אז לא עשינו כלום, ואז ננמיך להם את התקרה….".

הגבלת תחולתו של סעיף 5 בסעיף 15(ב) לחוק

כללי

בראשית הדברים, נציג את הסייגים לתחולת ההגנה המוענקת מכוח סעיף 5 הנזכר לעיל.

חוק אשראי הוגן ביקש, כאמור בפרק הראשון, להגן על הלווה, על-ידי קביעת הוראות בעלות אופי רגולטיבי, המסדירות, תוחמות ומגדרות את מסגרת ההלוואות הניתנות על-ידי מלווים, ואף להסדיר את שוק ההלוואות כולו.

אחת ההוראות החשובות ביותר להשגת מטרה זו, נקבעה בסעיף 5 לחוק, בה עוגן מנגנון המגביל את עלות האשראי המרבי שניתן לגבות מן הלווה, ובכך, הוגבלה גם הריבית המותרת לגבייה מלווה, כאשר מדובר בחוזה הלוואה.

אלא שסעיף 15(ב) לחוק אשראי הוגן, מגביל את המנגנון הרגולטיבי הקבוע בסעיף 5, בקובעו תחולה מוגבלת לסעיף 5 הנזכר לעיל.

סעיף 15(ב) לחוק אשראי הוגן (סייג לתחולה), קובע:

"15(ב) הוראות סעיפים 5, 6 ו-15ד(א)(2) עד (4) לא יחולו על –

(1)          הלוואה שהסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על 1,197,707.36 שקלים חדשים, או על כל סכום אחר שקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר ונגיד בנק ישראל, ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט ;

(2)          הלוואה שחל עליה צו לעניין שיעור הריבית המרבי לפי חוק הריבית, תשי"ז-1957."

האירועים שהביאו להחרגת ההגבלה על שיעור עלות האשראי המרבי

בפסק-הדין אשר ניתן בעניין עדיאל מרנץ^[7], סקר כב' השופט א' רובינשטיין, את השתלשלות האירועים והדיונים אשר נסבו סביב חקיקתו של סעיף 15(ב) לחוק. יוזכר כי פסק דין זה והסקירה רלוונטיים לחוק הקודם וכעת נוכח חוק אשראי הוגן יש ליתן להם משמעות רבה יותר:

בראשיתו, ציין בית-המשפט העליון, כי בהצעת החוק הובהר, כי גם בארצות אחרות נעשית ההסדרה המשפטית של חוזי אשראי במסגרת של חוקים בעלי אופי צרכני, הקובעים סכום מרבי לעסקת ההלוואה. קרי, הואיל שהחוק בא ביסודו להגן על לווים קטנים, הגבלת סכום ההלוואות המוגנות בו נתפסת במסגרת של "הגנת הצרכן" במובן הרחב, ולא בהגנת לווים גדולים.

בתזכיר החוק היה הסכום שהוצע, כי מעל לו לא תחול הגנת הסעיף – 25,000 ש"ח, תוך שבואר כי "הכוונה היא להגן על אנשים הלווים לצרכים אישיים מבלי להתערב בחיי המסחר".

שר הכלכלה והמדע דאז, פרופ' שמעון שטרית, ביקש להגדילו ל-100,000 ש"ח. ואכן, בהצעת החוק עלה הסכום שהוצע ל-100,000 ש"ח, וכך אושר בקריאה ראשונה.

אך בחוק כפי שנתקבל בסופו של דבר, נקבע הסכום המקורי של 25,000 ש"ח, הניתן לשינוי כאמור בתנאים הקבועים בסעיף.

. בית-המשפט העליון אף הזכיר, כי בהציגו את החוק בכנסת בקריאה ראשונה, אמר שר המשפטים דוד ליבאי בהקשר דנן^[8], כי:

"ההגנות העיקריות שיקנה החוק תחולנה על הלוואות עד לסכום של 100,000 ש"ח. זה סדר גודל המאפיין את רוב רובן של ההלוואות בשוק האפור."

כשנשאל^[9] על-ידי חבר-הכנסת שאול יהלום מדוע ההגבלה ל-100,000 ש"ח, השיב השר ליבאי^[10], כי:

"חשבנו… שמגמתנו היא להגן על מה שקרוי האיש הקטן, ולא על אלה שמגלגלים כספים בשיעורים נכבדים ביותר לצורך עסקים גדולים… הנחתנו הייתה, והיא כמובן לא עניין מדעי ולא עניין ודאי, שהאזרח הקטן כשהוא נזקק להלוואה בתנאים שאנחנו מדברים עליהם, מבקש הלוואה בסכומים של עד 100,000 ש"ח."

ואולם, בדיון המשך בוועדת החוקה חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית אמר יושב-ראש הוועדה חבר-הכנסת דדי צוקר כי השינוי ל-100,000 ש"ח נראה בלתי-סביר, שכן מדובר ב"חוק צרכני" העוסק ביחסים "שבין לווה קטן ובין חברה", וגם חבר-הכנסת הרב יצחק לוי אמר כי הכוונה היא להגביל את החוק ל"הלוואה שלוקח אדם דחוק".

בקריאה השנייה והשלישית הובא להצבעה כאמור הסכום של 25,000 ש"ח.

מסקנתו של כב' השופט א' רובינשטיין, בפסק-הדין אשר ניתן בעניין עדיאל מרנץ הייתה – כי מבלי לקבוע מסמרות, בהיעדרה של תמונה כלכלית מלאה, ייתכן שהגיעה העת לבדיקה, אם אין מקום להעלאת הסכום של 25,000 ש"ח (על-פי הוראות סעיף 15(ב)(1) דאז), תוך שהוא מפנה לדברי ד"ר אברהם וינרוט, ריבית, ריבית הסכמית, כרך א', התשנ"ח, 182 הע' 219, שם מביע ד"ר וינרוט צער על ההגבלה הקיימת. כאמור סכום זה הועלה ל-1,197,707.36 ש"ח (נכון לעת כתיבת שורות אלה).

           סייג להחלת סעיף 5 על הלוואות העולות על 25,000 ש"ח (אשר הועלה ל-1,197,707.36 ש"ח)

אין חולק, כי סעיף 5 הוא אחד הסעיפים החשובים ביותר בחוק, באשר הוא בא לפתור את הבעיה השכיחה ביותר בתחום ההלוואות – היא ריבית הנשך הנגבית לעיתים בהלוואות.

כך אמרה נציגת משרד המשפטים לעניין זה:

"…הסעיף של התחולה. בעצם מה שהסעיף הזה אומר זה… שעל הלוואות שהן מעל סכום מסוים… מתוך תפיסה שאלו הלוואות שכבר יותר מתקשרות לעולם העסקי, שמי שלוקח אותן הוא לווה חזק יותר, וכבר מנהל את המשאים-ומתנים בצורה אחרת ממה שבסכומים נמוכים יותר של משקי בית, וזה הסכום שנקבע"^[11].

על פי החוק החדש תקרת הריבית המקסימלית המותרת היא 15% (בתוספת ריבית בנק ישראל). דברי ההסבר להצעת החוק^[12] התייחסו למצב בו "על הנייר" רשומה ריבית של 15% אבל בפועל נלקחת ריבית נוספת במזומן, שם הוער כי "..יובהר כי במקום שבו נכתב במסמך של חוזה ההלוואה שיעור ריבית תקין אך בפועל הגבייה היתה ביתר, חרג המלווה מהאיסור הקבוע בסעיף 5 בנוסחו המוצע, שכן למעשה זהו חוזה ההלוואה האמיתי שנאכף בפועל".

למרות שהכלל הוא שהריבית בעסקאות הלוואה בסכומים העולים על הקבוע בסעיף 15 (ב)(1) אינה מוגבלת מכוח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (ועניין זה לא השתנה עם חקיקת חוק אשראי הוגן), בית-המשפט דן בטענות שעיקרן דרכים עקיפות להחלת הגנה בעסקאות מסוג זה.

כך למשל בפסק-הדין אשר ניתן בעניין מלכה אלמגור^[13], דן בית-המשפט, בין היתר, בשאלה האם יש מקום לבית-המשפט להתערב בשיעור הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה בין הצדדים.

בנסיבות פסק-הדין, סכום ההלוואה עמד על 310,000 ש"ח ושיעור הריבית ההסכמית, בחישוב שנתי, עמד על 28%.

בית-המשפט, מפי כב' השופטת ר' רונן, קבע כי למרות שסעיף 5 לחוק ההלוואות קובע שיעור מקסימאלי של ריבית הסכמית הרי שסעיף 15(ב)(1) לחוק קובע כי הוראות סעיפים 5 ו-6 (ריבית פיגורים) לא יחולו על הלוואה בה הסכום אותו קיבל הלווה בפועל עולה על 25,000 ש"ח (על-פי הוראות סעיף 15(ב)(1) דאז).

לאור זאת קבע בית-המשפט כי אין מקום להתערב בשיעור הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה.

בית-המשפט תמך קביעתו זו גם על פסקי הדין בעניין וינצלברג^[14] ובעניין מרנץ^[15] שם נקבע (בהתאמה) כי על הלוואות בסך 900,000 ש"ח, לא חלות מגבלות חוק ההלוואות וכי ריבית בשיעור 24% על הלוואה במט"ח אינה ריבית "רצחנית" שיש מקום כי בית-המשפט יתערב בה.

בעניין מלכה אלמגור קבע בית-המשפט, כי אמנם בנסיבות פסק-הדין נקבעה ריבית הסכמית גבוהה מעט יותר מזו שנקבעה בפסק-הדין מרנץ, אולם אין המדובר בריבית בשיעור גבוה דיו כדי להצדיק התערבות של בית-המשפט בהסכמת הצדדים.

בפסק-הדין דובר על פירעון מוקדם של ההלוואה על-ידי המבקשת. בית-המשפט הוסיף וציין כי אינו רואה מקום להתערב גם בקביעה לפיה הריבית ההסכמית תשולם, על-ידי הלווים, אף אם יפרעו תשלומים בפירעון מוקדם.

בפסק-הדין אשר ניתן בעניין עדיאל מרנץ^[16], עלתה סוגיה זו ונדונה בהרחבה, בפני בית-המשפט העליון, במסגרת בקשת רשות ערעור, אשר בסופו של דבר, לא ניתנה למבקשים.

הסכסוך בין הצדדים, נסב סביב הלוואה שניתנה על-ידי המשיבים למבקשים, והסכם נוסף לגבייה שנחתם מאוחר יותר. ההלוואה ניתנה במטבע חוץ (מארקים גרמניים ודולרים של ארה"ב) ונשאה ריבית שנתית של 24%.

הטענה העיקרית שנדונה בערעור בפני בית-המשפט העליון, הייתה כי ריבית בשיעור 42% על הלוואה במטבע חוץ, היא ריבית מופרזת על-פי דין.

מסקנתו של בית-המשפט העליון, בעניין ספציפי זה הייתה, כי הלוואות לא מעטות ב"שוק האפור", אם אלה שמעל 25,000 ש"ח (על-פי הוראות סעיף 15(ב)(1) דאז) ואם אלה שחלות עליהן הוראות הצו לעניין שיעור הריבית המרבית – אינן זוכות להגנת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות.

בסופו של דבר, בית-המשפט העליון, בעניין עדיאל מרנץ פסק, כי לדיני הריבית במדינת ישראל היבט ערכי מתוחם של יחס הוגן כלפי לווים וכי כל חקיקה בהקשר זה מצריכה שיווי משקל עדין בין הצורך להגן על הלווה מפני ניצול לרעה של עודף כוח המצוי בידי המלווה לבין הצורך לשמור על הרווחיות של המלווה. לפיכך, דיני הריבית בישראל שונים מן המשפט העברי, בכך שאין בהם ראיה של הריבית כשלעצמה כעניין דחוי ואסור.

מסקנתו האופרטיבית של בית-המשפט העליון, בדונו בדיני הריביות השונים הייתה, כי במשפט הישראלי, ריבית מופרזת באותם תחומים המצויים בפיקוח היא אסורה, ובמקרה כזה מתחברים הערכים שבחוקי ישראל והמשפט העברי, ובוודאי מתיישבים הדברים עם כבוד האדם ואי-פגיעה בו. ואילו באשר לריבית אחרת, לרבות זו המופרזת שאינה מצויה בפיקוח, ככלל לא יתערבו בה בתי-המשפט, ואולם בהגיעה לדרגה "רצחנית", תיתכן לה תקנה שתמנענה, וזאת בתחום שמחוץ לדיני הריבית, בדיני החוזים ובדוקטרינות כלליות במשפט המדינה, לרבות מתחום תקנת הציבור.

בית-המשפט העליון אף הוסיף, כי תרומת המשפט העברי והשראתו, יכולה להיות למצער בכיוון הערכי של הידוק הפיקוח וההתערבות במקומות שבהם ישנה אותה "רצחנות" ושאינם מפוקחים כיום. הצמדה, פיצוי – כן. הפרזה קשה וחריגה – לא. זאת בנוסף לפתרונות יצירתיים העשויים להביא איזון אמיתי וראוי במדינה יהודית ודמוקרטית.

בעניין ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' אריאל יהודה לשם^[17], נידון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. במקרה זה, התקשר הלווה עם המלווה בהסכם הלוואה, שכלל ריבית הסכמית אפקטיבית של כ-40% בשנה.

בית-המשפט המחוזי קבע שהלווה פעל בחוסר תום לב, בכך שמכר זכויות בנכס בזמן שהיה ממושכן לטובת המלווה; לאור סכום ההלוואה, חל הסייג בסעיף 15(1), ומכאן שאין מגבלה שיעור עלות האשראי המרבי, ולהגבלת שיעור ריבית הפיגורים המרבית מכוח סעיפים 5 ו-6. לאור האמור, ומטעמי מדיניות משפטית – ביטול החוזה וההשבה מעלים קושי, שכן הלווה הפוטנציאלי יידע מראש שיוכל להתנער מהחזר ההלוואה באמצעות ביטול החוזה – דחה בית-המשפט את בקשת הלווה לביטול ההסכם.

אף על-פי כן, לאור שיעור הריבית הגבוה, ובהתייחסו לחלוף הזמן ולשינויים המוניטאריים במשק, הפעיל בית-המשפט את סמכותו מכוח סעיף 9(ב), והתאים את שיעורי הריבית האמורים, לאלו הקבועים בסעיפים 5 ו-6 לחוק. המחלוקת בערעור שהוגש, עיקרה בשאלה האם הפחתת שיעור הריבית ההסכמית בין הצדדים, לצורך התאמתו להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות נעשה כדין.

בית-המשפט העליון קבע, כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה לשנות את שיעור הריבית ההסכמית, ואין מקום להתערב בקביעתו. הסכם ההלוואה הנדון אינו חוסה תחת הגנתו המלאה של החוק לאור הסייג הקבוע בסעיף 15(1), ה"משחרר" הלוואות מסכום מסוים ממגבלות שיעור עלות האשראי המקסימאלית, וריבית הפיגורים הקבועות בסעיפים 5 ו-6. סעיף 15(1) מבטל תחולת סעיפים 5 ו-6 כתלות בסכום ההלוואה, אולם סעיף 9(ב) אינו מותנה או תלוי בסכום הלוואה כלשהו.

המשמעות היא שבהינתן הלוואה מעל סכום מסוים^[18], רשאים הצדדים להתנות על שיעורי הריבית הקבועים בסעיפים 5 ו-6, אולם שיקול-דעת בית-המשפט, לעולם אינו מותנה בסכום ההלוואה. סעיף 9(ב) נועד לאפשר לבית-המשפט להגשים את תכלית החוק; לתת מענה לציבור הלווים שאינו יכול להשיג אשראי בנקאי מחד, תוך השאיפה להגן על אותו ציבור, המצוי באופן טיפוסי בעמדת נחיתות, מאידך. סעיף 9(ב) מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בקביעת שיעור הריבית, בין אם בהתאמה להוראות סעיפים 5 ו-6, ובין אם בדרך אחרת, על-אף שמדובר בריבית הסכמית.

בית-המשפט, בצטטו מפסק הדין בעניין צוניאשוילי^[19], מדגיש את העיקרון המנחה בדיני החוזים לפיו "חוזים יש לקיים", אולם יחד עם זאת, מבהיר כי ישנן נסיבות המצדיקות את התערבותו.

בפסק-הדין בעניין מלחי שלום^[20] נדון עניינו של הסכם הלוואה, על-סך $120,000, שנחתם בין התובע לנתבעת 1, על-ידי מנהליה, לצורך רכישת מלון "עלום שם" על-ידי הנתבעת.

בין היתר נדונה טענתו של הנתבע 3, שטען כי אף-על-פי שהתובע זכאי לריבית, הרי שריבית של 32.5% היא ריבית נשך לא חוקית, והריבית המותרת היא ריבית דולרית בשיעור 3%-2%.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו, מן הטעם שהלה לא הצביע על המקור החוקי המאפשר התערבות בשיעור הריבית שקבעו ביניהם הצדדים.

בפסיקה נקבע, שאין זה ראוי שבית-המשפט יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מן הבחינה המעשית ובוודאי שלא בשל תוכנן המוסרי. המחוקק מצדו התערב בשוק ההלוואות החוץ בנקאיות והציב שורה של איסורים והגבלות על המלווה בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993^[21].

תכליתו של חוק זה, כעולה מהמבוא להצעת החוק, היא לקבוע "שיעור מרבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות ובדרך זו, למנוע ממלווים, שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים".

בעניין מלחי שלום^[22] קבע בית-המשפט^[23], כי סעיף 15(ב)(1) לחוק קובע, שעל הלוואה בסכום העולה על 25,000 ש"ח אין הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק חלות.

פועל יוצא מן האמור עד כה הוא שלא ניתן להגביל את שיעור הריבית על ההלוואה במקרה זה מכוחו של החוק, שכן סכומה עולה על הסכום הנקוב בו. ודוק, משאמר המחוקק את דברו, יש לראות בכך הסדר שלילי שמונע התערבות של בית-המשפט לגבי הלוואות בסדר גודל של ההלוואה הנדונה כאן. למרות זאת, בפסיקה עדכנית ניתן להבחין בנטישה של גישה זו, והרחבה של התערבות בית-המשפט בהגבלת שיעור של ריבית המוחרגת מכוח סעיף 15 לחוק, כפי שיפורט בהמשך.

בית-המשפט, מפי כב' השופטת (בדימוס) ש' סירוטה, הוסיף וקבע, כי ההתערבות של החוק בחופש ההתקשרות נועדה להגשמת התכלית של הגנה על צרכנים, ותכלית כזו לא רלוונטית בנסיבות פסק-הדין. שיעור הריבית, במקרה דנן, משקף את רמת הסיכון הגבוהה שנטל על עצמו התובע שנכנס לעסקת המלון מבלי לדעת פרטים לגבי זהותו, לכן איני רואה מקום להתערב בו.

בית-המשפט המחוזי, בעניין זה, מצא לנכון לבסוף להתערב בשיעור הריבית המוסכם, אך עשה זאת כיוון שהצדדים לא הניחו בפני בית-המשפט את הכלים לערוך חישוב מדויק של החוב.

הנה כי כן, על-אף המקרים שהוצגו לעיל, ולמרות התאמת ההגבלה בסעיף 15(ב)(1) במסגרת התיקון ב-2014, כך שתחול על הלוואות בסכומים גבוהים משמעותית מבעבר – בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הרחבת ההגנה על לווים בעסקאות המוחרגות מכוח סעיף 15, גם במסגרת החוק, וזאת באמצעות הוראות סעיף 9^[24].

עם כניסתו לתוקף של חוק אשראי הוגן, המצב החוקי בשוק ההלוואות הישראלי אמור להיות ברור יותר. כך לדוגמה, לראשונה התיקון לחוק הכניס סנקציה פלילית על פעולות מסוימות כגון אי העמדת מסמך בכתב, היעדר חובות גילוי או ריבית שהינה בת 30% ויותר (מה שהוגדר כ"ריבית פלילית").

אמנם עדיין סוייגה התחולה של ריבית המקסימום על עסקאות מעל סכום מסוים (למעלה ממיליון ש"ח בקירוב) אך אנו מאמינים שגם אם החוק לא אוסר על ריביות גבוהות בעסקאות בהיקפים גדולים מאוד, בית המשפט, אם יראה חוסר צדק, ייתן סעד מכח ס' 9(ב) לחוק.

[1]      ראה סעיף 5(א) לחוק אשראי הוגן. ס' 5(ב) לחוק זה גם קובע כי על המלווה לכלול תנאי שכזה בחוזה ההלוואה.

[2]      כך אמרה נציגת משרד המשפטים בדיון בנושא בועדת החוקה (לפני קביעת החריגים שהתקבלו בחוק בסופו של יום):

"העלות הממשית של האשראי כוללת את כל התוספות שיש בנוסף לריבית. היא אומרת במפורש, היא מדברת במונח תוספת, לא רק במונח ריבית. היא מבקשת לכלול כל סוג של תוספת, קודם כל כי אנחנו רוצים שבסופו של דבר הלקוח לא ישלם בסך הכול הכללי יותר ממה שאנחנו אמרנו שזו עלות שהיא כבר עלות במקום של נשך. לא משנה אם קוראים לזה ריבית או קוראים לזה עמלה, זו עלות של כסף שיוצאת מהכיס של הלקוח, וזה לא משנה לו. מעבר לזה, אתה יכול לקרוא לזה ריבית שהיא 3% ועמלות עד אין סוף שיכולות להגיע לעלויות גבוהות מאוד".

[3]      דברי הכנסת, עמ' 39-40, ישיבה מס' 259 של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 26.7.2017.

[4]      ריבית שאינה גבוהה דיה (ועל כן ספק כדאית) כדי לעודד כניסתם של שחקנים חוץ-בנקאיים רבים לשוק ההלוואות החוץ-בנקאיות.

[5]      הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (תיקון מס' 3), התשע"ה-2015, עמ' 815.

[6]      פרוטוקול 440, עמ' 4, ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום ה-18.07.2017.

[7]      רע"א 5777/04 עדיאל מרנץ ואח' נ' גרציאלה רודריגז ואח', פ"ד נט(1) 420.

[8]      דברי הכנסת, ישיבת כ"ז אייר התשי"ג, 18.05.1993, 4916.

[9]      דברי הכנסת, שם בעמ' 4925.

[10]     דברי הכנסת, שם בעמ' 4933.

[11]     פרוטוקול מס' 412, ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום ה-21.6.2017, עמ' 61.

[12]     תיקון מס' 5 (עמ' 816).

[13]     ה"פ (מחוזי-ת"א) 238/05 מלכה אלמגור נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, תק-מח 2006(1) 8520.

[14]     ע"א 3250/02 שמחה (סימה) וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרסט בע"מ, תק-על 2005(3) 137.

[15]     רע"א 5777/04 עדיאל מרנץ נ' גרציאלה רודריגז ואח', פ"ד נט(1) 420.

[16]     רע"א 5777/04 עדיאל מרנץ נ' גרציאלה רודריגז ואח', פ"ד נט(1) 420.

[17]     ע"א 9384/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' אריאל יהודה לשם, תק-על 2011(2), 3808.

[18]     25,000 ש"ח דאז – כיום הסכום עומד על מעל מיליון שקלים ומתעדכן מעת לעת.

[19]     ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי ואח', תק-על 2007(2), 5430.

[20]     ת"א (מחוזי-ת"א) 3060/00 מלחי שלום נ' ש.י.י.א. יוזמות בע"מ ואח', תק-מח 2006(3) 4684.

[21]     ואף הרחיבם עם תיקון החוק ושינוי שמו לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993.

[22]     ראה ה"ש 20 לעיל.

[23]     יצויין כי פסק דין זה מתייחס לדין "הישן" טרם חקיקת חוק אשראי הוגן.

[24]     ראה פירוט תחת נושא 7.4.1.